הכתבים המקובצים באסופה זו מפרי עטן של נשים יהודיות במאה התשע-עשרה מפריכים את המוסכמה בדבר שתיקתן של הנשים בתקופת ההשכלה. מחקר של כמה שנים בארכיונים ובכתבי העת הספרותיים העבריים של התקופה חשף כתבים עבריים מגוונים של כעשרים וחמש נשים ששאפו לקחת חלק במהפכה התרבותית והחברתית לה הטיפה תנועת ההשכלה. כתיבה עברית של נשים לא הייתה אמנם זרם דומיננטי ברפובליקה הספרותית של ההשכלה, אך עתה מתגלה כי בכל זאת קולן של הנשים נשמע.
הנשים שביקשו להשתתף באופן פעיל במפעל ההשכלה, נתקלו במחסום תרבותי-מגדרי גבוה במיוחד שיצרה הדרתן מן התרבות העברית- תרבות הקודש והחול גם יחד- ומן השפה העברית, שפת הספרות המתחדשת. אפילו המשכילים שהצהירו על רצונם להרחיב את השכלת הנשים, לא ראו בנשים שותף שווה, ותנועת ההשכלה התנהלה כ"מועדון גברי".
הכתבים הנשכחים המובאים כאן מוכיחים כי לפחות כמה נשים, רובן ככולן בנות יהדות מזרח אירופה, לא השלימו עם הדרה זו והשקיעו מאמצים ניכרים כדי לחצות את המתרסים שעמדו בינן ובין ספרות ההשכלה העברית: מתרס השפה, מתרס הבקיאות בספרות הקאנונית ומתרס ההדרה מן התחום הציבורי. התופעה המתגלה מתוך אסופה זו משנה את ההנחה המקובלת כי לספרות הנשים העברית של תחילת המאה העשרים לא קדמו התחלות במאה התשע-עשרה. נכון לומר כי הכותבות המשכילות העבריות הן המבשרות את המשוררות והסופרות של תחילת המאה העשרים.
הטקסטים שנאספו כאן, מחאות פמיניסטיות, מכתבים, מאמרים ושירי הערצה לסופרים ומשוררים, כוללים גם את הרומן המקורי הראשון שכתבה אישה יהודייה בשפה העברית ("אהבת ישרים" של שרה פונר- מיינקין). לצד הכישרונות הנע/אלמים, היכולת הלשונית העברית והבקיאות התרבותית, נחשפים גם התסכולים, העכבות, חרדת היצירה ותחושת הנחיתות של הנשים שהתדפקו על דלתות הרפובליקה הספרותית והעברית בת זמנן.