עם הופעת הספר, מאת אלברט קאופמן: קשיי למידה אצל הילד בגיל בית הספר נעוצים בתשלובת מגוונת של גורמים, החל ממצבים בהם מתערערת שלוותו הרגשית וכלה בקשיים הנולדים עקב פגם במבנה המנגנון הקוגניטיבי הדרוש לשם למידה תקינה. הספר שלפנינו מתייחס, בראש ובראשונה, לקבוצת הילדים שקשיי למידתם נוצרו כתוצאה משיבושים אי מיגבלות בתיפקודים הפסיכולוגיים החיוניים לרכישת מיומנויות ההסתגלות לימודיות. קבוצת ילדים זו וליקוייהם תוארו בראשונה בצורה שיטתית לפני שלשים שנה לערך על ידי אלפרד שטראוס והיינס וורנר. על פי רוב הליקוי היסודי בתפקודים הפסיכולוגיים השונים קיים אצל הילד הנידון מאז היוולדו. הסטיה ההתפתחותית נגרמת, בין היתר, על ידי סיבוכים בזמן ההריון, פגות, אי-התאמה בקבוצות-הדם של האם והעובר, חבלות וקשיים במהלך הלידה, וכיוצא באלה. אמנם מצויים גם מקרים בהם הגורם המחבל, כגון דלקת מוח או מחלה גלויה או סמויה אחרת העלולה לפגוע במערכת העצבים המרכזית, מופיע בשנים הראשונות בחיי הילד. אך מקרים אלה מהווים מיעוט בהשוואה לילדים הנפגמים בשעת הלידה. כן נגרם ליקוי פסיכונוירולוגי על ידי הספקה משובשת של חמצן לתאי מערכת העצבים המרכזית של העובר או של הילוד בזמן ההריון או הלידה (שנק). רבים הכינויים האבחנתיים שהספרות המדעית מיחסת לילדים אלה, וזאת כנראה כתוצאה מאופיים הסמוי והבלתי-מוגדר של הגילויים בהתנהגות לפיהם נקבעת האבחנה. על אף הריבוי במונחים, מתכוונים כולם לאותה תסמונת כללית אשר ספר זה מתאר אותה תיאור מקיף וממצה. למרות הנוהג הנפוץ לכנות ילדים אלה כ"בעלי נזק אורגני בדרגה מינימלית", הרי עד עצם היום הזה אין אנו יודעים בוודאות היכן מאותרת הפגיעה הניורולוגית ומה טיבה והקיפה. לכן, יש הצדקה לגישה שננקטה בספר זה, המתעלמת מהתווית המקובלת אך הבלתי-מדוייקת של "ילד בעל נזק אורגני במוח", בהעדיפה להתרכז בפירוט התיפקודיים הניורו-פסיכולוגיים שנפגעו. הדגש הושם, אפוא, על ההתנהגות המשובשת תוך הצעת דרך רב-מסלולית לחינוך הילד ותיקון מיגבלותיו. בספר זה מצטיירת לפנינו תמונה ברורה ומוחשית של אותו ילד הנטול לרוב מנגנון ריסון עצמי, הנסחף על כורחו לפעילות מוטורית מוגברת ומיותרת, המתקשה בריכוז ונגרר בקלות אחרי גירויים משניים ובלתי חיוניים, אם כי, במקביל לפעילות-יתר זו, הוא חרד מפני כל שינוי ונרתע ממשימות חדשות. הוא הוא הילד בעל ליקויים יסודיים בתפקודי התנועה, התפיסה, ההמשגה והלשון, בדימוי הגוף ובתיפקודים האחרים הנחוצים לקליטתן ועיבודן של חוויות יומיומיות וחומר-לימוד כאחד. טרם נאספו נתונים מהימנים על שכיחות הילדים בעלי ליקויי למידה במדינת ישראל. אך יש סמוכים להנחה ששיעורם המינימלי נע בין 2 ל-3 אחוז מכלל הילדים. אומדן זה מבוסס על שכיחות הילדים האלה במדגם של 50 הקיבוצים המסונפים לתחנה להדרכת הילד והמשפחה בתל אביב. המחקר בארצות הברית גילה ששכיחות המקרים הללו גבוהה יותר בקרב המעמד הכלכלי הנמוך מאשר בקרב המעמד הבינוני. סביר להניח, איפוא, ששיעור הילדים הלקויים בלמידתם אף גדול יותר באוכלוסיה העירונית מאשר בבני הקיבוצים. לפי סקר שנערך מטעם המכון הלאומי למחלות ניורולוגיות בארצות הברית נמצא ש-15% לערך מכלל התינוקות בגיל שנה שנבדקו ב-14 בתי חולים מרכזיים, גילו סימנים ברורים של שיבושים ניורולוגיים. מכאן שמדי שנה נולדים בארצות הברית לא פחות מחצי מיליון ילדים בעלי ליקויי למידה פסיכו-ניורולוגיים. במחקר אחריו נתגלה כי כ-4 מבין 100 ילדים בגיל בית הספר יסודי נמנים למעשה על קבוצת הילדים בעלי ליקויי למידה. ברם, חשיבות התופעה של ליקויי למידה אינה נמדדת על פי נתונים סטאטיסטיים בלבד. אפילו היה מספר הילדים הלקויים בלמידתם זעום יותר ממנינם המשוער, אין הצדקה לאדישותם של בתי הספר במדינת ישראל לגורלם של ילדים אלה. בהיעדר מודעות חינוכית ומקצועית לבעיה ובחוסר תכנית פעולה להכוונת המחנכים, מוסיפים ילדים אלה לשבת בכיתה רגילה ומהווים מעמסה כבדה למורים ולילדים כאחד. נבצר מן המחנכים להבין מדוע אין הילד בעל הליקויים מסתגל לבית הספר מבחינה לימודית וחברתית.