אמא של איל ואמא של צפריר מחליטות לא לוותר. שני ילדים שחוו רגרסיה חריפה בהיותם פעוטים, ואובחנו בהמשך כילדי פי.די.די. (הפרעה התפתחותית נרחבת שאחת מתופעותיה היא אוטיזם), עומדים במרכז חייהן של שתי משפחות ושל שתי אמהות לביאות – שונית, אמו של איל, מרצה לספרות יפנית המגדלת את איל יחד עם סבתא מירה בתל אביב, ומיכל, אמו של צפריר, מטפלת ברפואה סינית המתגוררת בקיבוץ מעברות.
הספר מתאר את הקושי, החרדה ואת הטיפול בילדים. שונית, בת 42, גילתה את הבעיה כשאיל היה בן שנתיים ומאז השתנו חייהם לבלי הכר. היא הקדישה את חייה לטיפול בילד, התגרשה, וכעת בזכות טיפול מיוחד מצבו של הבן שלה השתפר. מיכל בת-34 - בנה צפריר אובחן בגיל שנתיים וחצי כאוטיסט. בקושי בת 28 עם תינוק בן יומו וילד שבבת אחת השתנה מילד רגיל לגמרי, לילד עם מסך שירד על עיניו, מנותק לגמרי. חייה השתנו. הסיפור האישי שלה הוא מדהים וחובה לספרו. היא נתקלה לגמרי במקרה במטפל בשם טרונד שלמעשה הציל את הילד. הסיפור במלואו מסופר בספר.
שתי אמהות, שתי דרכי התמודדות שונות עם מציאות תובענית, המכתיבה יום-יום, שעה-שעה, קצב אחר של חיים, בחירות קיומיות, כוחות של גוף ונפש.
קישורים
למילים יש כוח. הן מזיזות דברים
שלי דובילנסקי - YNET מביאה את סיפורו של איל, בן תשע שסובל מבעיית תקשורת נדירה, נדחה על ידי מערכת החינוך אבל מוצא לעצמו קול באמצעות האינטרנט ובאמצעות הטכנולוגיה. והוא גם בלוגר מצוין. סיפורו יוצא הדופן של ילד שלא מוכן להשאר בשקט