מהו הדבר ההופך סוף של סיפור לסיום? האם הסיום הוא השלמה, ואם כן, מהו הדבר שנשלם, או לפחות יוצר דימוי של השלמה, תחושה של סיום? מה הן דרכי הסיום השונות ומה היא המשמעות שנושאים עִמם המבנים המאפיינים אותן? במאה השנים האחרונות תופסת סוגיית הסיום מקום מרכזי בתיאוריה ובפרשנות הספרותית: ביקורות מודרניסטיות העלו את השאלה בדבר מעמדם המייצג של סיומים ספרותיים לעומת אי-הסתיימותה של המציאות, והבחינו בין סיומים מסורתיים סגורים לבין סיומים מודרניסטיים פתוחים; הדקונסטרוקציה ערערה על עצם קיומו של הסיום ועל האפשרות לדבר עליו ללא סתירה פנימית; ביקורות פמיניסטיות ופוסט-קולוניאליות בנות זמננו חושפות את המטענים האידיאולוגיים של סיומים. הספר פותח בהצגתן של שאלות עקרוניות הנוגעות לסיום הספרותי. משם פונה הדיון לבחינת דרכי סיום מסורתיות של הרומן האירופי, תוך התמקדות בהתמודדותו של הרומן העברי בראשיתו עם דרכים אלו, ולתיאור אסטרטגיות הסיום החדשות שהעמיד המודרניזם, תוך הצגת פירוקו של הסיום המסורתי בסיפורת המודרניסטית המערבית ובזו העברית. הפרק האחרון מציע קריאה בכמה סיפורים קצרצרים, שסיומיהם עוסקים ישירות בסוגיית הסיום ומעלים אותה כתוכן, כתֶמה העומדת במרכזם. ד"ר מיכל ארבל מלמדת ספרות עברית באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת בר-אילן. ספרה, כתוב על עורו של הכלב: על תפיסת היצירה אצל ש"י עגנון, ראה אור בשנת 2006.