עיונים ביצירתו התיאטרונית של חנוך לוין. אין עוד מחזאי עברי שיצירותיו זכו להתייחסות ביקורתית כה רבה ומגוונת בעיתונות הישראלית כמו חנוך לוין. החל ב"את אני והמלחמה הבאה" בשנת 1968, דרך שערוריית "מלכת האמבטיה", עבור לתגובות הנסערות על "הזונה הגדולה מבבל", דרך התשבחות ל"הילד חולם", ואי ההבנה הבסיסית לגבי "ההולכים בחושך", וכלה בהפקת "אשכבה" עד מסעה לפולין קיץ 2001. זכה, ולחילופין גם סבל מחזאי בלתי מתראיין זה ביותר מאלפיים כתבות, ביקורות ושאר פיסות דעה ומידע על כתביו, על מחזותיו ובעיקר על ההצגות שביים. צלם האדם המשתקף ביצירתו של לוין הוא עלוב, נכה ומגוחך. אבל בצד הגרוטסקה של הגוף המושפל והנפש המתייסרת, ברורה גם איזו אופטימיות משונה של מאבק, של הליכה על סף חד כתער בין עמדה רציונאלית שהכול הבל, לבין עמדה מפוכחת לא פחות שבאדם יש, אולי , גם גרעין ייחודי, רוחני. עם התבונה העמוקה וההומור המבריק הנידונים כאן, מוקדש ספר מאמרים ראשון מסוגו זה גם להשכלתו הרחבה וליושרו האינטלקטואלי של יוצר גדול. הספר מאגד מאמרים חדשים על יצירתו הדרמטית של לוין, פרי מיטב מחקריהם של אוהבי לוין, אשר הקדישו מכשרונם ומזמנם להעמיק ביצירותיו ולחשוף בהן פנים חדשות. הספר כולל גם רשימה ביבליוגרפית מפורטת ומקיפה, המצורפת ככלי עזר לקורא.