לא רק פירוש חדשני ומבריק של "הכנסת כלה", יצירתו המוזרה והמופלאה ביותר של ש"י עגנון, מובא לפני הקורא במסת-מחקר זו של דן מירון, אלא גם דיון בשאלות היסוד הנוגעות לעצם מהותם של סיפור ושל ה"חוקים" או ה"דקדוק" המשמשים ביסודו. המסה מכילה יסודות של מחקר ספרותי היסטורי מדוקדק של פרשנות טקסטואלית מפורטת, של פולמוס ביקורתי מקיף ושל מיפוי תרבותי. אולם היא מתיכה את כל היסודות האלה לרצף, שהוא בעצמו מעין סיפור מסתעף והולך, המגיע לשיאו, בסופו, במשהו מעין עיקוב בלשי אחרי שורשי זהותו של גיבור "הכנסת כלה", רבי יוזיל חסיד, והמניעים הנסתרים של מעשיו ומחדליו. בעוד המסה ממוקדת, בין השאר, בבעיית הז'אנר הרומניסטי, בשאלת יחסו הבעייתי של עגנון אליו, ובנסיונותיו בהעמדת מעין אנטי רומן או רומן שכנגד, כותב החוקר-המבקר אותה עצמה כמין "רומן" דיוני-ביקורתי, שהוא, בהכרח, גם אנטי-רומן. ב"הסתכלות ברבנכר" מנסה דן מירון לחדש את קריאתו בעגנון בעיניים "נוכריות". תוך כדי כך הוא מתעמת עם ביקורת עגנון בכללה, מרענן אותה בדרך ההזרה וקובע מחדש את "סדר היום" שלה על בסיס עדכני.