לשון הדרמה העברית המקורית והמתורגמת השתנתה ללא הכר בין שנות הארבעים-חמישים לשנות השבעים, והפער בין הדיאלוג החי בעברית הישראלית לבין הדיאלוג הספרותי הצטמצם. מחזאים ומתרגמים עבריים, בעקבות גורמים חברתיים ותרבותיים, נוטים פחות לזהות את לשון הדיבור עם לשון משובשת ובהכרח עם סלנג, ומתייחסים ללשון הדיבור כאל תופעה אותנטית. מאז, הדיאלוגים פחות מלאכותיים, נעלמו מרבית היסודות המומצאים והתפתחה לשון המערבת מודלים של לשון חיה ונורמות לשוניות סגנוניות שהתגבשו במסורת הספרותית.
ממצאים אלה, המובאים בספרה של רינה בן-שחר, הם עיבוד של עבודת דוקטור שכתבה בהדרכתו של פרופ' איתמר אבן-זהר.
העבודה מציגה את התמורות בהתפתחות לשון המחזה העברי המקורי והמתורגם מאז עשה התיאטרון הישראלי את צעדיו הראשונים בחיפוש יצירות, צורות ותכנים ובהתמודדות עם עיצוב סגנוני של דיאלוג דרמתי, ועד סוף שנות הששים והשבעים, עת הפכה הדרמה המקורית והמתורגמת לז'אנר עצמאי, וגברה השתחררותה של הדרמה מתלותה במערכת הספרותית. המחברת בחנה במחקרה את תהליכי השינוי בהשוואות בין טקסטים מקוריים לבין מתורגמים, בין תרגומים מאנגלית לבין תרגומים מצרפתית, בין מחזות שהוצגו לבין כאלה שלא הוצגו, וכן בחנה את זהות המחזאי או המתרגם, זמנו של המחזה והתמטיקה שלו.
חשיבותו של המחקר ומסקנותיו נובעת לא רק מהממד הלשוני שלו, ומהצגתו של ז'אנר שלם בספרות ובתיאטרון הישראליים, אלא גם מקישורם של משתנים לשוניים, ספרותיים, תיאטרוניים, חברתיים ותרבותיים. התופעות הלשוניות בספר זה מתרחשות בהקשר התרבותי והחברתי של זמנן.