בראשית מהפכתנו האמנו בקפיצת הדרך. לא זכינו לכך. שגינו כמו ששגו כל מחוללי המהפכות הלאומיות והחברתיות. אבל במסע הארוך הנחנו את היסודות לשינוי כל מהותם של חיינו. אמת ונכון - לאחר מאה שנות מהפכה, הגענו רק לאמצע הדרך. אבל מה זה בשביל עמנו, המונה את שנות קיומו באלפיים, עוד מאה שנה? והמסע נמשך. הכול תלוי עדיין בנו - בפעילותנו הלוחמת והיוצרת. והעיקר - לא לפחד, לא לפחד, להביט ישר אל המציאות ולא להרתע מהסקת מסקנות מן המצב הקיים ולהתקומם נגד ההסתאבות שפשתה בחברתנו. יש לחדש ולרכז את כל הכוחות הציוניים-סוציאליסטיים נגד המהפכה שכנגד, המבקשת לקעקע את היסודות שעליהם בנינו את חיינו עד כה. יש לחתור בנחישות ובדבקות לקראת העתיד. והוא יהיה שלנו. את דברי כתבתי בקריאת קרב. אני בטוח, שמתחת לשכבת ההסתאבות, שכיסתה את חיינו, קיימים כוחות יצירה, השואפים לבניין עולם של חירות לאומית וחברתית, עולם של שוויון, שלום וצדק - לנו ולאזרחים הערביים של מדינתנו. שלום ובטחון לנו ולשכנינו, תוך המשך המסע הציוני. כוחות אלה יפרצו החותה כפרוץ הרי געש, הרדומים. בפעילותינו היוצרת והלוחמת תלוי הדבר. והתנועה הקיבוצית עוד תתייצב, כמקודם, בראש המסע הזה. כל ניצוץ, ולו גם הקטן ביותר, שדברי יצירתו בלב קוראי - וביחוד בלב הצעירים שבהם, יהיה גמולי הגדול. וכל עוד אוכל, אמשיך לצעוד איתם.