המשוררת יוכבד בת-מרים נולדה ברוסיה הלבנה בשנת 1901, והיא בת דורם של שלונסקי, אלתרמן ולאה גולדברג. בשנת 1922 החלה לפרסם שירים עבריים בכתב העת "התקופה". ב-1928 עלתה ארצה והמשיכה בכתיבת שירה עברית. שיריה מבטאים זיקה עמוקה לתנ"ך וקשר אמיץ לנופי קדומים. בשירתה, כמו בכלל הספרות העברית החדשה, מובעת התחושה כי המציאות התנ"כית על דמויותיה והתרחשויותיה - חוזרת על עצמה. אירועי הציונות המתחדשת נתפסים כמקבילה מובהקת להתרחשויות ההיסטוריות המקראיות, שהרי הם מתרחשים כמעט באותה תפאורה פיזית וגאוגרפית. נופיהם ואקלימם - זהים.
תופעה ספרותית-אנושית מרתקת, הנובעת מזיקת המשוררים העבריים לתנ"ך, היא ההזדהות של כמה משוררים עם הדמויות המקראיות שאת שמותיהם הם נושאים. שאול טשרניחובסקי העריץ את דמותו של שאול המלך והרבה לכתוב עליו (בבלדות המפורסמות "על הרי גלבוע" ו"בעין דור" ועוד). הוא מעיד על עצמו כי זהות השמות בינו ובין שאול המלך היא שיצרה את הקשר המיוחד. אברהם שלונסקי מזדהה בשיריו עם אברהם אבינו, יצחק למדן - עם יצחק, הבן הנעקד, ורחל המשוררת מזדהה עם רחל האֵם.
תופעה זו ניכרת גם אצל המשוררת שאנו עוסקים בה, יוכבד ז'לזניאק, שאימצה לעצמה את השם "בת מרים" ושמהּ זה ידוע ברבים יותר משמה המקורי. משיריה עולה הזדהות עמוקה של המשוררת עם דמותה של מרים הנביאה, שבה ראתה אבטיפוס של משוררת עברייה.
פרשת שמות מספרת על משה התינוק המונח בתוך תיבת גומא על פני היאור, בעוד שמרים אחותו הניצבת מרחוק "לדעה מה יֵעשה לו" (שמות ב, ד). בהמשך הדברים נעתרת בת פרעה להצעתה, להביא את הילד לאישה מינקת מן העבריות. בשיר שכותרתו "מרים" מתארת המשוררת את מרים אחות משה העומדת מול הסוף והגומא כשממעל הכוכבים ומתחת חולו של המדבר המצרי.