סיפרה החמישי של ורדה גינוסר ומופגנת בו יכולתה להתיך למִקשה אחת לשון דיבור על פשטותה הישירה ושפת פיוט הזוהרת בעושר דימוייה. בכינוס על שירת המיתוס העברית שהתקיים באוניברסיטת חיפה בשנות השמונים תיאר אהרון אמיר את שירתה: כ"קול חוגג, אך חרישי, בנגיעה ענוגה כריחוף איילות" האופייני למשוררת כשהיא מתרפקת על מיתוסים קדמונים. פואטיקה של איפוק אסתטי, הנזהרת מצעקנות ומרגשנות, ניכרת גם בשירי הספר הנוכחי, הן בשירי האהבה על לבטי ערגתה, שמחת ניצחונה וייסורי ספקותיה, והן בציורי ההווי האורבאני שעצם מהותו בהתרסה ובאי-רוגע.
את שיריה הראשונים החלה ורדה גנוסר לפרסם בשנות השישים בכתב העת "קשת" שבעריכת אהרון אמיר. על שירתה כותב המשורר והעורך הספרותי משה דור: "כבר אז הצטיינה שירתה בחושניותה ובצבעוניותה ולא פחות מזה ביניקתה הבלתי-אמצעית מנופי הארץ, העושה אותה לאחת הדמויות המרכזיות במחוז השירה הילידית".
במרוצת השנים גיבשה המשוררת את סגנונה הייחודי, אשר ממזג חתירה אל נחלת עֵבֶר העתיקה ואל רובדי התרבות העברית הארץ-ישראלית בביטוייה המישנאי והתלמודי. שירה זו פתוחה לרוחות הזמן המטלטלות את החברה הישראלית בת-ימינו ובה בעת מְשַׁמֶּרֶת ביטוי אינטימי-אישי, מבלי לטשטש את אישיותה העצמאית שאין לטעות בה.
על ספרה 'צורת האש' זכתה בפרס קוגל לספרות לשנת 1989. שיריה תורגמו לאנגלית, צרפתית וערבית. בשנת 2001 הוענק לה פרס ראש הממשלה ליצירה.
Sarapeum חדר השרעפים
כבר תלמי המצרי ישב בהמתנה אלמת
לצד לקוחות אחוזי שרעפים, לוכד
פרפרי שפה הבוקעים מגלם גופם,
משנן במלאכת הקדש תורת ישנים.
על סף יקיצה נוצת הלשון רושמת
ענני מלים, חותרת בספינת פרושים,
הולכת ושבה משוט בארץ והתקל בה.
גם אני מחכה על גדת הלילה
לרדת אל סוד דעתו,
שואפת צנתו אל תוכי,
לראות מה יעלה בחכתי.