ספרה הרביעי של יהודית מוסל-אליעזרוב, נכתב מנקודת מבט של אישה המתעדת חיים מילדות עד זיקנה , כאישה, החיה בצל ניצול שואה שבגיל שנתיים הוסתר ובן חמש שב.
"צלו בחדרים.\ ברהיטים \במזרנים \ בקירות \ בחלונות\ אשה בביתו אופה לחם\ מנסה לצייר חיים \...מהלומות בדלתה."
הגעגועים לחיים מול כיליונם, הינם שני קטבים סביבם נע הקובץ. הבז, ציפור דורסת , אינה רק סמל לתהליכי כליון, זקנה, אסונות טבע ומוות, אלא בעיקר, מצוד של אדם בידי אדם אחר. באווירה מסויטת, של אימה חרדה וייאוש, הצדים והניצודים מחליפים את זהותם בדמויות של בעלי חיים.
המחזור המסיים "הר אדוני" הוא ניסיון למצוא אחיזה ברוחני , במיסטי או בחלופות טכנולוגיות שהפכו אלוה. יותר מארבעה עשורים יהודית מוסל-אליעזרוב כותבת ומפרסמת את שירתה עזת הביטוי, מתוך בחירה מודעת של תיאור מצבי שבר אנושי-נשיי.
"השירים גבישים מורכבים ומוזרים.. כשהחורבן המחושב מבוסס על עולם רוחני רב מימדי הכולל את המימד המדעי,מלים המחושבות בקפידה, מתוחות כקפיץ ששחרורן בקריאה עשוי להכות בנו בהפתעה." אבנר טריינין ידיעות אחרונות.
יהודה עמיחי פרסם את שיריה הראשונים בעכשיו 1968. אמיר גלבֹּע הוציא לאור את ספרה הראשון "כפפות ,משקפיים ומטריה" מסדה 1980. ספרה "עקרת הבית" ראה אור בקיבוץ המאוחד 1997. זכתה בפרסים: "פרס ורטהיים לשירה" מטעם אוניברסיטת בר-אילן 1984 "פרסי קרן ירושלים לספרות"1987 ו-1995 "פרס היצירה ע"ש ראש הממשלה"1990 משירי הספר בז פורסמו באלפיים,שבו, כרמל.