בשנת 1925 עלה ארצה בחור בן עשרים ושתיים, סופר עברי צעיר, עדין הגוף והנפש, מנשה לוין שמו. את ביכורי יצירתו פרסם ארבע שנים לפני כן בירחון ``קולות`` שיצא לאור בוורשא, בעריכת אליעזר שטיינמן, ובהגיעו ארצה היו כל נכסיו - בלבבו: חינוך מסורתי בבית אבא, נפש פיוטית חסידית, ידיעת לשונות אירופה הגדולות וספרותן - וצימאון גדול ליצירה העברית חדשה ברמה, במעוף, בתעוזה, לפי דוגמאות המופת של ספרות העולם. עד מהרה היה מנשה לוין לאחד הערים והמעוררים בספרות המודרנה של שנות העשרים והשלושים. עם שטיינמן ושלונסקי וחבריהם היה ביוצרי הנוסח החדש בספרותנו, שמצא ביטויו בבמות ספרותיות כגון ``כתובים`` ו``טורים``, בחבורה כחבורת ``יחדיו``, בסיגנון עריכה, בשאיבה מאוצרות תרבות העולם ומעל לכול בעידוד ובטיפוח היצירה הנטועה בנוף החים העכשווי של ארץ ישראל והיונקת מכל רבדי המורשת התרבותית והלשונית של עמנו. סיפוריו הקצרים, שנתפרסמו כמעט בכל הבמות הספרותיות, היה בהם מתחילתם הד הסופה, חזות המערבולת, שאפיינו את חייו ואת חיי דורו. השתלבו בהם נושאים מן העבר הקרוב והרחוק עם רישומי ההווה של תל אביב הצעירה, הבוהמית, הנבנית והולכת.