אמי ואחיה, הדוד רובֶּר, יושבים באחת-עשרה בבוקר במטבחה הלא-גדול של אמי ושותים קפה [...] הם מפטפטים על דא ועל הא. לפתע תוקעת אמי מבט חולמני בקיר מולה, זה שחוצץ בין המטבח לחדר-השינה: מה אתה אומר, רובר, שנוריד את הקיר הזה, נפתח כאן קצת? היא שואלת בערגה. רעיון טוב מאוד, אומר הדוד רובר בלי להביט אפילו. תוך דקות היא עורמת לפניו את כלי העבודה הנחוצים: פטישים, מקדחות, מסורים, ועוד כלי אחד רעשני במיוחד, שאני אוהבת את שמו מאוד: קוֹנגוֹ.
הדוד רובר מפשיל שרוולים ומקעקע את הקיר. בתוך שעה אין קיר. אמא, קורנת כולה, אוספת את ההריסות [...]
מעולם לא ידענו, אחי אחותי ואני, איזה בית נפגוש כשנחזור מבית הספר או מהעבודה; החדרים והרהיטים התחלפו כמו במשחק כיסאות מוסיקליים. לילה אחד זכור לי במיוחד. אבי, שנהג להיעלם מהבית לחודשים ארוכים לרגל עיסוקיו הפוליטיים והאחרים, חזר לפתע לאחר היעלמות ארוכה כזו בשתיים לפנות בוקר. הוא נכנס לבית על בהונותיו, בחשיכה גמורה, שלא להעיר אותנו, חשב להשתרע על הספה בחדר האורחים, להתנמנם קצת עד הבוקר. התעוררנו באותו לילה לקולו של רעש מחריד: במקום שעמדה הספה ניצבו עכשיו מזנון הזכוכית הכבד, ולידו פינת האוכל. אבא נחבל בראשו מאחד ממדפי הזכוכית, והיה שרוע על הרצפה, בין אחד הכיסאות לשולחן. [...]
לצד כל זה [...] גִלגל אחי שנים את ההזיה על בית חלומותיו: בבית חלומותיו, טען, יהיו הרהיטים מוברגים לרצפה, מודבקים במלט וטיט. מה שהיה הוא שיהיה. אמא הביטה בו באי-אמון גמור: זה לא בית מה שאתה רוצה, אמרה, זה בית קברות. שם באמת רק התולעים זזות.
--
זהו עמוד מתוך 'קרוא וכתוב', תמונת ילדות מתוך מסה שעניינה: "מחוץ למקום, בתוך הזמן". האנקדוטה הקטנה, הפרט הצדדי, הסוגריים, שמאירים בדרכם את הסיפור הגדול, את הנושא הרחב, מעשירים אותו או מכרסמים בו – הם שמעניקים לכתיבתה הלא-בדיונית של מטלון את צביונה הייחודי. מטלון כותבת כאן בז'אנרים שונים של מסות ורשימות, הנושקות גם לסיפור הקצר.
הספר נפתח בקיבוץה של רשימות אוטוביוגרפיות, ובעקבותיהן התבוננויות בצילום ובאמנות פלסטית, ומחשבות על אנשים ומצבים, ועל ספרות. יש בו דיוקנאות המשורטטים ביד דייקנית ובכוח עז של דמיון, ועולים בו המצב הישראלי על שבריו וניגודיו, ובמיוחד דרמת הזהויות הסוערת שלו, והדיאלקטיקה שבין הקול המזרחי לשיח הציוני ההגמוני. המסה של מטלון נכתבת תמיד מזווית אישית וחושפת חיבורים לא צפויים, בטון פרטי, חם, מלא הומור, רווי תמיד באהדה וחמלה לאנושי.
עוד מספריה: זרים בבית