"קול שֵׁני" הוא מסע מרתק בשני סיפורים בעקבות הזהות האישית. בסיפור "בית-רעים" מאבד מייקל, פיסיקאי מבריק בן 43, את הזיכרון לגבי חייו שמגיל 32 ואילך. טווח הזיכרון המיידי שלו אינו עולה על שעות אחדות, והוא נידון לדשדש בהווה מתמשך, לזרום בלי כיוון בין רשמים מבודדים. משפחתו משכנת אותו בבית-אבות, עם זקנים הנאחזים בחלל המיידי הסובב אותם: גם הם נפלטיו של זרם הזמן, שעברם הוא מיפלט להם. הדמות-המספרת היא פסיכולוגית המטפלת במייקל, וגם מתאהבת בו. אבל אין היא יכולה להיקלט אצלו כדמות אחת: כדי לחדור לעולמו עליה להקריב את זהותה וללבוש דמות של כפילה מעברו הלא-מחוק – אחות אשתו-המתה. את "פיתום" ניתן לקרוא כסיפור אנאלוגי, משלים, על זהות חצויה גברית. המספר הוא מורה להתעמלות נשוי, המתאהב באחד מתלמידיו. במקביל להתפתחות יחסיו עם הנער (כבמין סיפור 'לוליטה' גברי) הוא חוזר לתחביב מימי נעוריו: אמנות הפיתום (המוציא קולות כאילו באו מבובה). הן בכתיבה ה"מרוסנת" של הסיפור הראשון והן בחושניות הסוחפת של השני מביאה דורית אבוש קול חדש, מרשים, לפרוזה העברית והתבוננות במגזר נושאים נדיר בפרוזה זו. היא בוחרת באופן מבריק במצבים יוצאי-דופן לצורך הארת שאלות חיים מרכזיות, ומגישה לנו סיפורת משובחת ומרתקת.