ר' נחמן מברסלב נודע בעיקר בזכות סיפוריו הייחודיים, שאותם סיפר בעל פה ביידיש לחוג מצומצם של תלמידיו בשנות חייו האחרונות ונרשמו על ידם. הוא השאיר אחריו שלושה-עשר סיפורי מעשיות, שהועלו על הכתב בעברית בידי תלמידו וסופרו ר' נתן שטרנהרץ מנמירוב. על פי המקובל יש ממד הגותי וקבלי עמוק לספורים אלו, והם נבדלים בסגנונם ובמהותם משאר המשלים והסיפורים שסיפר רבי נחמן מברסלב, ומופיעים בכתביו ובכתבי תלמידיו (בעיקר בספרים חיי מוהר"ן, שיח שרפי קודש וכוכבי אור). הסיפורים שונים זה מזה בתוכנם ובסגנונם, אך מבחינת המבנה הספרותי הם דומים לאגדות (יהודיות ולא יהודיות) ולסיפורי עם. המקור העיקרי לסיפורי המעשיות היא ספרות הקבלה: הדמויות כמו גם הסמלים והדימויים בסיפוריו - ובהם המלך, בת המלך ובן המלך, הלב, המעיין, האבן והציפור - שאובים מן הקבלה, בעיקר מספר הזוהר וקבלת האר"י. כך גם הנושא המרכזי בסיפורי המעשיות של ר' נחמן, הנוגע ל"בעיית תיקונו של העולם ודרכו לקראת הגאולה". סיפורי ר' נחמן "מכילים דברי תורה מגובשים, מרוכזים", שהלבוש הספרותי של מעשייה נועד להקל את קליטתם. ועם זאת, "סיפורי ר' נחמן כולם (אפילו הפשוטים שבהם) הם סיפורים הטעונים משמעות, ורובם אלגוריות מורכבות מבחינה ספרותית, ורב מזה - מבחינת התוכן". הסיפור האחרון - "מעשה בשבעה קבצנים" הוא הארוך והחשוב שבסיפוריו, ואותו סיפר כמה חודשים לפני מותו. סיפור זה נחשב לפסגת יצירתו של ר' נחמן אף על פי שלא זכה להשלימו. מרטין בובר תירגם את סיפורי המעשיות של ר' נחמן לגרמנית במהדורה שיצאה לאור בשנת תר"ף - 1920. כ-35 שנה לאחר מכן התפרסמו המעשיות בתרגום לאנגלית, שהתבסס על התרגום לגרמנית, וכך נודעו המעשיות גם מחוץ לעולם היהודי.