עלילת הספר מתרחשת בששת הימים האחרונים של שנת 1999, ערב המעבר לשנת 2000. ימים אחדים לפני שמתחיל הסיפור נפצע אלי ענבר, פרופסור לספרות באוניברסיטת תל אביב, בתאונת דרכים, והוא שוכב מחוסר הכרה במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים איכילוב. במצב זה, של דמדומי ההכרה, מכתיבה לו תודעתו קטעים-קטעים מתוך החיים כפי שהוא זוכר אותם, כסרט המתגולל לאחור. בסדר זמנים הפוך, מן ההווה אל העבר, עוקב הקורא אחר חייו של אלי מן הרגע שבו נפרדה ממנו בת-זוגו האחרונה, אל הפגישה ביניהם, ומכאן לגירושין, לנישואין, לנעורים ולבסוף לילדות.
אמו של אלי, גראסייה לבית בכר, שנולדה ביוון בשנת 1923 ועלתה עם הוריה לישראל ב-1935, היא הדמות המרכזית בחייו: הוא קשור אליה, מעריץ אותה, אבל גם כועס עליה כל חייו, מבלי שיידע למה. בחוש פנימי חשדני הוא מרגיש שהיא מסתירה ממנו משהו. הסוד הזה שלה מלווה אותו כמו צל ומעצב את יחסו לנשים, אך גם מכתיב לו את הבחירה במחקר הספרות כאמצעי לחתור אל האמת שמאחורי המלים.
המוצא היווני של אמו, אישיותה הים-תיכונית וההיסטוריה הלא מוכרת לו של משפחתה – הם המפתח להבנתו המחודשת של אלי, אֵליקוֹ בפי אמו, את עצמו. רק כשהוא נפגש, שעה ובזמן הלא ברורים שבהם הוא נמצא, בחייה של אמו ובסיפור שלה, כולל סיפור ילדותה בעיר קומוטיני שבמחוז תראקיה (שיהודיהָ נלקחו ביום אחד למחנות והושמדו מיד ואיש מהם לא שרד) – הוא מתעמת עם הסיפור האמיתי של חייו. בשלב הזה, כשחייו מוטלים על הכף, וכל מה שהרופאים מחפשים הוא סימני חיים, בידו נמצאת ההחלטה אם יבחר במוות או בחיים, אם ייסוג מההתמודדות ויוותר או ייוולד מחדש. ובתשובה החד-משמעית לשאלה הזאת מסתיים הספר.