שלושתן סביבי. אימהות של אהבה גדולה. ואני נזהרת, לא אומרת סתם אהבה. לא משתעשעת בה בקלות הדעת כאילו הייתה חיית מחמד או צעצוע. אני אומרת אהבה ומחמירה. אהבת בת -אם שעברה את כל שלבי העקידות וההכחשות והטלטלות, והיא עשויה מעיניים הרואות אל תוך ההושך, ואוזניים היודעות להבדיל בין אוושות הלב. בגיל 28 מחפשת נדר אהבת -אם, ומגלה את העונג שבלהיות בת רצויה ("הבתיות"). רומן קצר על עקידתה המתמדת של שרה את בניה ובנותיה, ועל בת אחת שנדרה לנקום ולאהוב. ב"סדומאל" גם הסיפורים: "נאצר מחכה לרבין" ו"אחרת". מספריה של לאה איני: "גאות החול", "מישהי צריכה להיות כאן", "אשתורת". לאה איני נולדה בתל אביב לאב ניצול שואה מסלוניקי ולאם ממוצא נאשדידני, כך שגדלה בצל שתי לשונות נכחדות: ספניולית וארמית. החלה לכתוב מגיל צעיר. למדה ספרות ולשון בסמינר הקיבוצים, ועבדה כעורכת בעיתון יומי. כתבה פרוזה, אך לאחר שמרצה ביקש ממנה שירים, הפכה קטע סיפורי שכתבה כחיילת, לשיר. כך התפרסם "אחמד", ולאחריו נכלל בקובץ שיריה הראשון "דיוקן", שזכה בפרס ורטהיים ובפרס אדלר לשירת ביכורים. אחרי קובץ שירים נוסף, שבה לכתיבת פרוזה למבוגרים, ואף כתבה לילדים ולנוער. סיפורים ושירים פרי-עטה תורגמו לשפות רבות. ב-2008 יצא לאור אלבום מוסיקלי ("סוג של ורוד") בביצוע תמר גלעדי ובהלחנתה ובהפקת חמי רודנר הכולל תריסר שירים פרי-עטה. עבודות הפרוזה הייחודיות ושוברות הטאבו שלה זיכוה בשבחים חריגים. חבר-השופטים בפרס ראש הממשלה לספרות לשנת תשס"ד, נימק: "לאה איני היא כיום הסופרת המובילה של דורה... סופרת בעלת תעוזה ומודעות חברתית עמוקה...". ב-1993 זכתה בפרס קרן תל אביב, וזכתה פעמיים בפרס ראש הממשלה לספרות: ב-1994, וב-2004. וב-2006 זכתה בפרס ברנשטיין למחזאות על המחזה "מי אלמה". מלמדת כתיבת פרוזה למבוגרים בסדנאות כתיבה.