נובלה של "מגילות חתוכות", היא מן הנובלות העזות שנכתבו בספרות העברית, ואולי היצירה הדרמטית ביותר של ברנר. מפנים סוערים בעלילה מסופרים בה בלשון שאין דומה לה, הנרתעת מכל סגנון, החושדת בלי הרף בעצמה.
ברנר כתב את הסיפור הזה ב-1908, לאחר שעזב את לונדון, והדמויות הן מהגרים יהודים מרוסיה, המתגוררים ברובע וייטצ'פל הלונדוני. 'המספר' הוא מוכר-עיתונים, ורוב האחרים הם פועלי הדפוס של עיתון יהודי. מתוכם נגלית ומזדקרת דמותו רמת-הקומה והמאירה של אברהם מנוחין, נערצו של המספר – איש מפוכח ושלם עם עצמו, שכבר ירד לתהום החיים והציל את עצמו משם. בתוך כל הצער והעיוות, בעולם של מלים ושמות וחזונות גדולים למיניהם, שאינם אלא תוויות כוזבות, חסרות כיסוי – חי מנוחין חיים צנועים של מעשים קטנים, מקומיים, שהוא חש שאולי הם נכונים. אבל התנהלותו זו של מנוחין, שאינה מודרכת על ידי שום 'תאוריה' ותיכנון, תיפרם כשיחרוג מחיי עצמו וינסה לארגן נחמה קטנה בחייהם של גבר ושל אשה הרה מאחר. דווקא לעברה של הדמות הנגדית השלילית ביותר, רוסי גולה לא-יהודי, תורם ברנר-הסופר בנובלה זו פרק סוער מחייו האישיים שלו-עצמו: חטיפת-ההצלה שלו ממסע אסירים ברוסיה שביצעו אנשי הבונד (פרק זה של הביוגרפיה של ברנר מסופר בספרו של אשר ביילין, "ברנר בלונדון", הרואה אור בספריה הקטנה). הסיפור הדרמטי מן העבר הולך ונחשף במקביל לעלילת ההווה, המנוגדת לו לחלוטין. ולמן הרגע הסוער שבו יתוודעו זה לזה העבר וההווה ויתלכדו, תתזז ההתרחשות הלאה בין הריסות החיים.