יהודי תימן, שקבעו משכנם בכרם התימנים ובשכונות מסביב לה, נודעו בכיסופיהם לארץ ישראל. כמוהם ככל יהדות המזרח שהיו נתונים בגלות ישמעאל נטשו בית ופרנסה, ובהם רבים שחיו ברווחה במקומותיהם. ואף על פי כן עלו לקדש את שמה של ארץ ישראל ולבנותה. אף לא השלו עצמם שחייהם בארץ יתנהלו על מי מנוחות. נכונים היו לחבלי משיח שיתוֹספו על הצער שהיה מנת חלקם עד הגיעם ארצה. אולם צער זה הלך ונתארך והתיש כוחם והכזיב תוחלתם ומירר חייהם יום-יום. רבים נצרכו לפרנסות שאף לא הספיקו ללחם צר ומים לחץ, וגם אלו לא פעם רק בבזיון נמצאו להם ; נתנסו בצער גידול בנים, בחבלי הסתגלות לחיים בעם חדש, מתהווה, ולא ידעו היכן והיאך למצוא אחיזה לעצמם. הבנים התחילו מואסים בישנות, ואילו החדש עוד לא נתמתן בלב ועוד לא נתיישב בנפש. ויש שבקוצר רוחם ובקשיי דרכם מעדו וסטו... אחדות מן הדמויות הללו, בני דורו של מוסה אל-פול (משה לוי נחום) מופיעות בספר זה. אחרות עדיין מצפות לסיפורן. אף משהו משורשן של הבעיות, מהמצוקה הכלכלית והחברתית, ומעל הכל - מהמועקה התרבותית, זו התרבות שהיתה חומתו של כל בי -אב בראשיתו של הכרם ועתה נפלה - מתואר כאן.