הרומן "כעשב השדה", שראה אור לראשונה בשנת 1948, הוא הרומן העברי הראשון שנכתב בידי "צבר" על ילדות והתבגרות בארץ.
יחיא, גיבור הרומן, בן לעדה התימנית, שגדל בשכונה בשוליה של מושבת איכרים, בראשית המאה העשרים, הוא ילד מחונן ובעל נפש תוססת ונפעמת. אביו הכריזמטי, רבה ומנהיגה של העדה, מצפה לך בעקבותיו. אולם יחיא מורד ופונה לדרך לא דרך. יהיה עליו להיאבק על כינון זהותו האישית בעולם של ניגודים וסתירות, לנווט בין הדתי והמסורתי לבין החילוני והמודרני, בין מזרח ומערב. הוא יצטרך ללמוד להתעצם חרף תאנים של דלות חומרית ומעמד חברתי מושפל. התנסויות רבות לטוב ולרע, ביניהן של אהבת ביכורים, יביאו לו ליחיא תיקון משלו.
את תהליך התעשתותו מזינים בבירור שני מקורות גדולים. האחד - מורשתו הרוחנית של בית אבא, והשני - המפגש עם תנועת הפועלים וערכיה שסימנו לו כיוון, לפחות לשעה.
כעשב השדה הוא אף סיפורה של העדה התימנית, שהגיעה לארץ ישראל מתוך ערגה ולא ממניע אחר. המחבר מחייה בהומור רב את ההווי שלה, ושוטח בנאמנות את ייסורי קליטתה, בשפתו הייחודית, שכמו הולידה לתכלית זו. כיום יותר מחמישים שנה מאז פרסומו הראשון, כעשב השדה מעורר עדיין השתאות מעושרו היצירתי ומהרלוונטיות שלו.