בשלהי שנות החמישים מגיעה במפתיע לישראל ממזרח אירופה אשה ערירית, צ'ילאג שמה, אחרי שגורשה מארצה כי שוטטויותיה החשידו אותה שהיא מרגלת. כל עִניינה - שם וגם כאן, ובלי הפוגה - הוא למצוא מישהו שיוכל לספר לה על בתה, שעקבותיה אבדו בזוועות של מלחמת העולם השנייה. בישראל מוּכּרים לה רק האחים איסֵר ולַאסלו ניימנד, שגם עליהם לא פסחה המלחמה, אבל שלא כמוה הקימו אחר כך משפחות חדשות, והם מנסים להתחיל חיים שנִיים, ומגלמים שני אופנים מנוגדים של תחימת העבר הטראומטי בסוגריים. לאיסר ולאשתו השנייה, מארי, יש עכשיו ילדה תוזזת וסקרנית, ישראלית מלידה, שאמורה לא לדעת כמעט דבר על הטראומות של אביה ושל אמה. הופעתה של צ'ילאג מסעירה ומערערת את היציבות השברירית שכבר הושגה. בשני צירים מקבילים, כמו משני עבריהָ של גדר לא עבירה, מתקדמת העלילה המוכפלת והטעונה. צ'ילאג עסוקה, בלי להרפות, בבת שהיתה לה, אֶריקה; ואילו מארי דרוכה כל-כולה, בכפייתיות לא פחותה, אל טיפוח הילדה הישראלית החדשה שלה: אל השמירה מכל-משמר על בתה זיוה ("מלה נרדפת לאור", כפי שמוסבר לצ'ילאג). שום פשרה לא תיתכן כאן בין המבט המרותק לאחור, לבין זה המופנה קדימה ומבקש לא לתת לעבר להעכיר את ההווה או את העתיד. וההתנגשות בלתי נמנעת. הפלגה ארוכה מיבשת ליבשת פותחת את הרומן ונסיעה קצרה באוטובוס עירוני חותמת אותו, אבל המרחק שנֶעבר בנסיעה האחרונה, נסיעה של כמה תחנות, גדול לא פחות מן המרחק הראשון, כי גם הוא מוליך מעֵבר אחד לעֵבר אחר. רומן הבכורה של עדנה נוי הוא הישג נדיר בלשון העשירה והגמישה שלו, רבת הניואנסים, ובסצנות הטעונות - סצנות ישראליות לכאורה תמימות, אשר מסתבר שכבושים בהן שיאיה של הסערה.