ישבתי בבית עם חברים, והרגשתי מוזר. במקום התחושה הנינוחה הזו, שמרפה את השרירים ומשקיטה את הנפש, הייתי דרוך כקשת אל התפוח, ליטפתי את גופי הדוקרני בחצים שבאו מתוכי ומנעו כל גישה. אחר כך הם הלכו, ואני נותרתי יושב. בטלוויזיה התחלפו תמונות של פרו. חשבתי על אהובתי הפרואנית. אני אוהב את איך שהיא היתה יושבת רגל על רגל, גרביונים מבצבצים מחצאיתה ומרשתים לה מעוינים על העור, ובדיוק בפסגת המפל בולטת העצם בברך, לא צריך לעשות הרבה שהיא תקפוץ, רק להכות עם פטיש תוק-תוק וכל העסק מתפרק. תוק-תוק נשמעה דפיקה בדלת. העצבים שלי כבר היו רופפים כמו ספגטי. הזירה, האווירה והעלילה - בכל אחד מן הסיפורים הקצרים שבקובץ זה שונות זו מזו, אבל בכל אחד מהם מוצא עצמו הגיבור במרכזה של התרחשות אבסורדית, או שעליו לפענח סוד הטמון בתוככי סיטואציה אליה נקלע. הוא מנסה לפלס את דרכו על פי קוד אינטואיטיבי וכמעט תמיד מוצא עצמו במקום בו התחיל. התרחיש הוא חיצוני ופנימי בו-זמנית. השתלשלותו מותירה את הגיבורים סחוטי-אנרגיה, אך כשעולה בידם לבצע את זממם הם נרעשים ומתפתלים מעונג הדבר האמיתי, מחדוות ההישג והניצחון המשכר. בדרך לאותו 'לופ' הופך הדמיון למציאות ולהיפך. אולי מפני שבעולמו הפרטי רואה עצמו כל גיבור כדמות מפתח. ולמרות זאת מגלה שזהו עולם שבו "לא כל מה שרוצים מקבלים". שדברים בו כמעט יוצאים מכל שליטה, מפני שדי במחשבות על מה שהיה פורץ החוצה כדי להזדעזע, ולכן עדיף להבליג. מושיק סקאל הוא בן עשרים ושתיים. "התרחיש" הוא ספרו הראשון.