עשרים שנה לאחר נישואיה טרם הצליחה אָלי להחליט "איזה צבע יהיה לחיים האלה". היא קיוותה ש"אם לא בלידה הראשונה, אולי בשנייה, אולי בשלישית. ננסה שוב ונהיה משפחה", אך גיא, האיש שלה, עודו מחכה לה בסבלנות, מקווה שסוף-סוף תחזור לעצמה. בהיכרת העץ לא נעלם צלו. על אָלי נח צלו של אביה היֶקֶה, פרופסור נערץ להיסטוריה, דמות "בסדר גודל אחר" בעיניה, אדם שאף-פעם לא היה לו רגע סתמי, וגם אף-פעם לא הייתה לשניהם שיחה בטלה. התאבדותו לפני שנים, והדקות האפלות שניסה למחוק במוחו, נותרו לדידה סיפור שותק וסתום. אותו "שָם" עלום שלו כמעט לא הוזכר בבית, אפילו את מקור שמה יוצא הדופן התחמק אביה מלהסביר לה. במה צוידה מבלי ששאלו אותה? לאן נוהים געגועיה שאינם שלה? בכנס של השבט שלה בצופים, שהלכה אליו בניגוד למנהגה, פוגשת אלי את מרטין, המחסנאי המצטיין של השבט, מי שהיה נער מתבודד וקצת תמהוני. לפני עשרים-ושבע שנים הוא חזר עם הוריו היֶקים לגרמניה וכעת, נשוי לגיורת גרמנייה, הוא שב ועולה לישראל. משחק היחסים המהוסס שהשניים נמשכים אליו מתווה איזו תפנית בחייה של אלי. אלי מתפתה לנסוע עם מרטין לברלין, לאו דווקא כדי לבלות בעיר התוססת והקוסמופוליטית. בברלין יינתן לה סיפור וימי נערותו של אביה יוארו. אלי, בת ל"דור השני", שיש לה חשבון גדול עם שתיקתו של אביה, גם תתוודע בברלין לשתיקות הפוכות, של נשים שחשבונן עם אבותיהן מתבטא בשתיקותיהן למולם, ואלה שתיקות שמפרקות משפחות. בברלין ייארגו סיפור משפחתו של מרטין והסיפור של אביה לסיפור אחד. האם יהיה ניתן להניח את העבר בעבר, או לחילופין לטוות סיבוב חדש, מתקן? קולה של ג'ודי טל ברומן הביכורים שלה חדש ואחר, דמויותיה מתייחדות באופני-הסתכלות, ובפרטים קומיים ומצמררים, שהופכים אותן לנדירות וליוצאות-דופן בנוף הספרות הישראלית. "רומן הביכורים של ג'ודי טל הוא צלילה אוֹרפֵיאית מעוררת התפעלות במחוזות טעונים מאוד. זהו ניסיון אמיץ לשוב הביתה במובן כפול מסובך ונורא: "שיבה הביתה" לגרמניה הנאצית מכאן, ושיבה אל האב, פרופסור להיסטוריה גרמנית שהתאבד, מכאן. טל צוללת למעמקים הללו בעיניים פקוחות לרווחה, בנחישות ובעצמה ועם זאת בסגנון עדין ואלגנטי להפליא." פרופ' יגאל שוורץ.