במרכז הספר עומדת הנובלה "שוט" – סיפור גדול, עז ונוגע ללב, המשתרע על שלושה דורות ועשרות שנים. זהו סיפור אהבתם הטרגית, חסרת המלים, של זוג מוגבלים, חוסי-מוסד; ולא פחות זהו סיפור חייו של נוח קלוסקי, הסב, שכל כיסופיו מתמצים כביכול בשאיפה להפוך מעגלון לנהג בחברת-הובלה – ושהקשר הסמוי, רב-האמפתיה והשתיקה, בינו לבין נכדו המפגר פורץ דווקא במעשה אלימות קיצוני; ושמא זה סיפור אהבתם הבלומה של איתן ספקטור ורוחמה שוורץ.
דרך מסירת הסיפור – הקופצת בין דמויות וזמנים, ולרגע מביאה גם את הקורא לערבב דמויות וזמנים – מטעימה את הקבוע בעולמו של קורן, מעבר לדמויות ולדורות. בכל סיפורי המושבה שלו, בספר הזה ובספריו האחרים ('לוויה בצהריים', 'יונים לא עפות בלילה'), וגם בסיפורי הצבא שלו, שולט הקבוע והלא-משתנה, וגם השינוי וה"קידמה" אינם אלא וריאציה. גיבוריו מנסים ליצור מגע וקירבה, להגשים חלום (הנראה כחלום קטן של פינה שקטה), למצוא מקום לרגש משוחרר, להושיט יד דרך סייג או גדר. אבל לא נותר להם אלא "לתפוס את גרגירי האבק שהיו שטים על אלומות האור", או לחטוף רגעים דו-משמעיים של חסד, כש"אלוהים עוצם את עיניו". כי הפריצה – של רגש, של מגע – חסומה, בלומה, מוסטת, מכוסה באבק העזובה והשגרה.
חלקו הראשון של הספר מביא לראשונה את "שוט", בצד סיפורים אחרים. "שוט" היא גולת-הכותרת של כתיבתו של קורן (זהו ספרו הרביעי), והיא מבססת את מעמדו בשורה הראשונה של הסיפורת הישראלית. חלקו השני של הספר הוא מהדורה חדשה של 'מכתב בחולות', ספרו הראשון של קורן (1967). עיקר התיקונים שבמהדורה זו אינם אלא חזרה לנוסח המקורי של המחבר. לקורא ניתן איפוא לעקוב אחר התפתחותו של קורן, אבל גם לראות כיצד ההישג הסגנוני הגדול שלו – שהיה בזמנו יוצא דופן – מתקיים כבר מראשית דרכו הספרותית.