שמואל סולומיר מת צוחק בבנק שלנו – כך נפתח הרומן של בירשטיין, בסצנה האחרונה של העלילה, שבה מקבל הקבצן של בית-הקברות את פני המלווים כמו בעל-שמחה. אותו סולומיר הלוא היה נוהג לשכב בארון-מתים רומאי עתיק בחצר ביתו, כמו ילד בעריסה, לספוג חיים ושמש. כמוהו, כולם כאן שואבים אמביציה לחיים, התרעננות, חדווה ומין "תחייה", באיזו סמיכות למוות, ואכן הרומן הגרוטסקי של בירשטיין הוא גם אחד הרומנים העליזים והמצחיקים בספרות הישראלית. דרך "מציאות" שכונתית של חיפה התחתית, עם גלריה רחבה מאוד של דמויות המתחרות זו בזו בתימהוניות שלהן, ומסביב לסניף בנק פרובינציאלי – מעצים בירשטיין, בראייה מקורית, מאפיינים של המציאות הישראלית, בספר שניצב בשורה אחת עם רומנים כמו 'תמול שלשום' ו'שכול וכישלון'. סניף הבנק הוא מרכז חיים שוקק ואינטימי, שדווקא התפקידים הרגילים של בנק מוזחים בו הצידה. עיקר פעילותו מתנהלת מחוץ לשעות הפתיחה, ובבתי הלקוחות, ליד מיטתם בבית חולים וכו'. בחדרוניו הנסתרים של הבנק מודדים נעליים, ופקידיו באים לשמח לקוחות גוססים ומלנכוליים על ערש-הדווי שלהם בעזרת דוחות הבורסה, שכמעט כולם משקיעים בה בתזזית. דמויות הספר, העוסקות באובססיביות בפרויקטים למיניהם, תיעודים, ניהול רשימות וסיכומים, נקשרות כולן, כך או אחרת, בשואה. פעילותן היא, בסופו של דבר, גלגול והמרה של המוות והחורבן – הכחשתם הנואשת. בירשטיין תפס בספר הזה משהו מרכזי בלא-מודע הקולקטיבי של ישראל שלאחר השואה. לא רק שיגעון הבורסה, אלא גם הצחוק, הזמרה, הדיבור האובססיבי, התאווה לספר בלי הרף, הם סוג של היאחזות נואשת בחיים – כשהאלטרנטיבה היא שתיקה, מלנכוליה, דיכאון על סף טירוף. לכן אין זו סאטירה על התזזית הישראלית, כי אלמלא היא, יוותר לנו רק הייאוש של היציאה מן הדעת. "המוטבים" היה הרומן האחרון שבירשטיין כתב ביידיש, לפני שעבר לכתוב עברית.