על צינצינאט צ', גיבור הרומן של נאבוקוב, גזרו מוות בעריפה. בשלושת השבועות (בקירוב) של הרומן ממתין "פורע-החוק" הזה לבואו של ה"עורֵף" שלו. פשעו הוא היותו אדם לא-שקוף, בלתי חדיר לאור – מכשול אפל בחברה שבה כולם שקופים זה לזה.
המציאות התעתועית של הרומן, המצחיקה עד אימה, הופכת יותר ויותר לפארודיה גרוטסקית על תיאטרון, קרקס, בובות-על-חוט, אופרה, וכיו"ב – שכל-כולה משחקי צללים, הדים ובבואות, תאורה, אבזרי תפאורה, מסיכות ואיפור.
כשנשאל נאבוקוב – בשנות השישים – איזה מן הרומנים שלו הוא אוהב ומעריך יותר מן האחרים, השיב: "אוהב מכולם את 'לוליטה', ומעריך מכולם את 'הזמנה לגרדום'". את 'הזמנה לגרדום' הוא כתב ברוסית ב-1934, עת התגורר בברלין של עליית הנאצים, לאחר שנמלט 15 שנים קודם לכן מרוסיה הבולשביקית. ואף על פי שנשף-המסיכות של 'הזמנה לגרדום' מתרחש בזמן עתידי, ובמקום שאינו ניתן למיקום – רוסיותו אינה מוטלת בספק, וגם לא האופי הגוגולי של רבים מפרקיו, או העמדתה על הראש של מסורת הספרות הרוסית, במיוחד זו של "טולסטוייבסקי" (כינוי שהמציא נאבוקוב).
אי אפשר לדבר על נושאו של הספר בלי לעסוק בזהותו של האסיר החדש שמגיע למצודה, המואשם ברצון להציל את צינצינאט; בלי להתעכב על קולות החפירה המסתוריים, ההולכים ומתקרבים אל התא; בלי אֶמוצ'קה בת ה-12, צל מוקדם של לוליטה המתחנחנת, שאולי תציל אותו – ובעיקר בלי הסיום המפתיע, ממש בעמוד האחרון: האם ייערף? על כל אלה ועוד תוכלו לקרוא באחרית-הדבר שכתבה מאיה קגנסקיה, וב"המשך מן הצד האחורי של העטיפה" מאת מנחם פרי.
אסתי סגל משבחת את התרגום
אמן הסגנון המשוכלל והמעודן
מנחם בן משווה בין נבוקוב לקונאן דויל
ספרים נוספים של נאבוקוב באתר:
תריסר רוסי, לוליטה