הרומן "במדבר מלון אורחים" הוא יצירת ספרות בוגרת, בשלה לחלוטין, שהיא גם אתגר תרבותי מן המדרגה הראשונה. זוהי יצירה עמוסת משמעויות, ובה בשעה גם סיפור קריא וקליט, כתוב בחן ובקלות. עלילת הרומן מפתחת שני מהלכים סיפוריים מקבילים: סיפור קורות חייו של בן אנוש, 'צעיר האבות המייסדים' של תנועת העבודה הציונית, מנהיג כאריזמטי רב פעלים, השרוי בסוף הרומן בשונת התשעים לחייו; ולעומתו, סיפור אהבתם וחייהם המשותפים של המספר, תלמידו ונושא כליו של בן אנוש, וטולה, אשתו, ואחר כך גרושתו. בסופו של הרומן פרודים השניים זו מזו במשך שנים. הגיבור המספר נשא זה מכבר אשה אחרת, ואילו טולה, שעזבה את הארץ וחיה לבדה בפריז, נתונה במצב שעל גבול הדיכאון הקליני. שני הקווים הסיפוריים המקבילים הללו מתחברים על ידי חוליות קשר. סיפור חייו של בן אנוש השתלב ואף הסתבך בסיפורם של המספר ובת זוגו. לא רק שהשניים נשארים קרובים לבן אנוש, מעין 'אב' בעייתי ואולי גם הרסני, לאורך חייו חייהם, אלא שטולה קיימה עמו כנראה קשר רומןטי חולף (אחד מרבים מאוד, מבחינתו של בן אנוש), ואילו המספר נצמד אליו, שבוי בקסם 'המאגיה הלבנה' שלו, למרות שהוא נעשה מודע יותר ויותר למגבלותיו ונאלץ להודות שאולי 'המאגיה הלבנה' הזאת מצויה כל כולה רק בלבו ובתודעתו שלו, של המספר. מעבר לדגם עלילתי זה של שני הסיפורים המקבילים, על הקרים הסמויים והגלויים שביניהם, מתפתח, על רקע פאנורמי רחב מאוד, סיפור גדול נוסף, שאיננו אלא אותו סיפור שאנו נוהגים לכנותו היום ה'נאראטיב' היהודי הציוני ה'גדול', זה העומד בזמנו בסימן ויכוח עז בין אלה המאמינים באותנטיות של תכניו לאלה הרואים בו מיתולוגיה נבובה, ששירתה מטרות כוחניות ותו לא, ועתה הגיעה העת לנפצה. בין המיתוס ההרואי המדורדר אנטי מיתוס הסאטירי הוולגארי, מציע הרומן שלפנינו מיתוס קומי, שיש בו מן הסינתיזה הבוגרת. ותוך כך הרומן הזה הוא גם מטא סיפור, המפתח מודעות גבוהה לעצם מעשה הסיפר המתחולל בו, ולזיקה הבעייתית שבין ספרות ל'חיים' ובין ה'חיים' לבין הזיכרון, שממנו נובע האקט ספרותי. "לא הזיכרון מתעתע בנו, אנחנו שמתעתעים בו": משפט פותח זה מרמז על כך שהרומן יעמיד לפניו את בעיית המאניפולציה של הזיכרון, כלומר, את הפיכת החיים למיתולוגיה באמצעות הסלקציה וה'עיוות' המונחים ביסוד הסיפר. כל העומס הזה ניתן לנו בספרם של יונת ואלכסנדר סנד מבלי שאנו, הקוראים, נחוש ולו גם לרגע תחושה של עומס. "במדבר מלון אורחים" הוא, במפתיע, ספרם ה'קל', ה'אוורירי' ביותר של זוג המחברים. הוא משוחרר לגמרי משפע תיאורי מכביד; הוא נטול פאטוס והפלגות רטוריות. בפרקי התוגה והשבר שבו אין אנחות, ובפרקי העליה וההתגברות נעדר לחלוטין מקום התרועות וההללויות. רצף הסיפור שבו דרוך ומלא כוח, רוח מז'ורית שפוכה על הסיפר גם ברגעיו הקודרים (מבחינת התוכן) של הסיפור. תכסיסי שנינה, משחקי הפינג פונג עם הציטטות והשימוש ההומוריסטי או האירוני בדפוסי לשון מקובלים, מסייעים בזרימה הקולחת של הסיפור, שאין בו שמץ גמגום, עיבוי יתר וכבידה, ואף לא רגע של שיעמום.