קשה להגיד מה שראיתי. קודם כל גופות צפות על הדנייסטר, הדנייסטר לא היה מים, זה היה אפור ואדום, ומלוכלך, וזוועה. פשוט קשה לתאר מה שהלך שמה. בתור ילדה בת 18 עוד לא, היום בני 18 הרבה יותר מפותחים מאז, אז היינו עם מנטליות אחרת לגמרי. את גדלה בבית סגורה, כמו שאומרים, עטופה, שמורה - ופתאום את רואה דברים כאלו שאת לא תופסת. השכל לא תופס. העיניים רואות אבל הראש לא תופס את זה. אז כשעברנו כולנו, הרוב הגדול לעיר שקוראים לה מוגילב, זו עיר בירה באוקראינה. וכשהגענו למוגילב, הכניסו את כולנו למין קסרקטין ענק, וכל אחד צריך היה לתפוס לו פינה. והיו שם אולמות ענקיים, מלוכלכים. חנה זלצר, ילידת שנת 1923, נולדה בוינה למשפחה דתית שגורשה בשנת 1941 יחד עם כל היהודים למוגילב שברומניה. היא נשארת עם אביה ואמה, ועם שני ילדים קטנים. המשפחה ממשיכה יחד לנדוד מכפר לכפר בטרנסניסטריה. לאחר מותו של האב ב-1942 המשפחה מתקיימת מנדבות ומחליטה לחזור למוגילב. העדה מגיעה יחד עם אחיה לבית יתומים ב-1944 והועברה עם 1500 יתומים לרומניה, ביניהם גם שני אחיה. ב-1946 הפליגו באונייה "אנצו סירני", דרך הים השחור, לארץ ישראל.