ספר זה וספר ההמשך 'לשון בריאה' מבוססים על מאמרים ושיחות שהתפרסמו כעשרים שנה במדורים "שיחות על עברית" ב'על המשמר' (בשנים 1986-1969) וב"על קצה הלשון" ב'חותם'" (בשנים 1988-1976). בחלקו הראשון של הספר שלושה שערים: "לאור הלעז ובצלו"; "על מבטא מזרחי ועל הגייה נכונה"; ו"בירורי דקדוק ותחביר". בחלקו השני של "לשון בריאה", מאמרים ושיחות בענייני לשון, ארבעה שערים: "ענייני לשון"; לתקנת הלשון"; "לשונות סופרים"; ו"על ספרים ומחברים". יעקב רבי, שמת ב1988- לא הספיק לכתוב את השערים: "הכתיב המלא וכללי הפיסוק"; ו"היחיד והרבים". כותב המחבר: "רק אם דוברי העברית הישראלית יכירו ויבינו את הגיונה של הלשון המופתית, יוכלו להתפרק אט-אט, בזהירות ובטעם טוב, מסבל-מורשה מכביד ומיותר של כללים ושל כללים שאמרו-בהם-חוץ, שלשון מודרנית תיטיב להתקיים בלעדיהם, בלי להגיע לידי אנרכיה ובלי לקפח את תפקודה התקשורתי. התרת חרצובות הלשון היא סגולה לחירות הלשון, לגמישותה ולחנה". זוהי תמצית תפיסתו של יעקב רבי, שמחד גיסא סולד מביטויים יום-יומיים, כמו: "לסכן את הצוואר הפוליטי", "להדוף טענות קנטרניות", או "עבירה נגד בית"ר ירושלים" (צירוף פרדוקסלי, שכוונתו שבית"ר היא העוברת העבירה); ומאידך גיסא, מאמץ את הביטויים "הולך!" או "מתחשק" כנכונים. המחבר מבחין בין עברית נכונה לעברית תקנית. למשל: מַחְשֵב בהיגוי שקבעה האקדמיה ללשון העברית, לציון שם המכשיר, מוגדר בפי יעקב רבי כלשון תקנית, אך למעשה לשונו אינה נכונה. לעומת זאת, מְחַשֵּב לציון שם אותו מכשיר, הוא לפי הבחנתו עברית לא-תקנית אך נכונה. רבי מציין עוד כי "עברית שורשית היא הלשון הספרותית, מימי ספרות התחייה ואילך, לרבות החידושים הלקסיאליים של בן-יהודה ושל ממשיכי דרכו". הוא מדגים גם עברית נלעגת, של דובר שאינו מכיר את חוקי העברית השורשית, אך מנסה לחקות נורמות שורשיות שלא במקומן. למשל, באומרו "שלושה-עשרה" שהוא מעין אנדרוגינוס בדוי המורכב משילוב של שלושה-עשר ושלוש-עשרה; "לדפּוק" בפ' דגושה; וכן "חֶבְרות" ברבים; או "לִשְכּות".