משהו מן האקסצנטריות של ז'אן מארי גוסטאב לה קלֶזיו, זוכה פרס נובל לשנת 2008, קשור בביוגרפיה יוצאת הדופן שלו. יליד ניצה (Nice) שלחוף הים התיכון (אפריל 1940), בן לאב אנגלי ואם צרפתייה, מוצאו ממשפחה שהיגרה במאה השמונה-עשרה מחבל ברֶטאניֶה (Bretagne) שבצפון-מערב צרפת לאי הקטן מאוריציוס באוקיינוס ההודי, מושבה צרפתית שעברה מאוחר יותר לידיים אנגליות. לכתוב - שירים, סיפורים, רשימות, נובלות - החל בגיל שבע או שמונה. לאחר שהשלים את חוק לימודיו וזכה בתואר הדוקטור שלו באוניברסיטה של עיר הולדתו, יצא לה קלזיו לאנגליה ולימד באוניברסיטאות של בריסטול ולונדון. את שירות החובה הצבאי שלו מילא כמורה לצרפתית בבנגקוק, בירת תאילנד, במסגרת תכנית הסיוע הצרפתית למדינה זו. תקופה ארוכה שהה במקסיקו, משם יצא למסעות ממושכים באיי הודו המערבית ובפנמה. מאוחר יותר חזר לצרפת שבדרומה הוא מתגורר כיום, נשוי לאנתרופולוגית, שאל מסעות המחקר שלה בתרבויות קדומות הוא מתלווה. ביקר ברבות מארצות צפון אפריקה והמזרח התיכון, כולל ישראל, שעליה גם כתב ספר. על ספרו המדובר (Dיsert) זכה בפרס הגדול של האקדמיה הצרפתית על שם tBל מBראן (Morand). ספרו הראשון שתורגם לעברית, דג זהב, ראה אור בספרית פועלים בשנת 1997.
כל מי שנקעה נפשו מרומנים על התפוררות המשפחה המודרנית, 'סקס והעיר הגדולה', סיפורי קוסמים וכשפים ו'ספרי טיסה' ימצא בספרו זה של לֶה קלֶזיו, מגדולי סופריה של צרפת בת זמננו, את מה שרק סופרים אירופיים ואמריקניים מעטים מסוגלים להציע לקוראיהם בימינו. על ספרו "משחק המזל", הכולל גם את הנובלה "אנגולי מאלה", הוא כותב:
"שני הרומנים הקצרים (או הנובלות הארוכות) שבספר זה נכתבו בהפרש של חמש-עשרה שנים. נדמה לי כי הם עוסקים באותו תהליך חניכה (apprentissage). באהבת הטבע, אבל גם ברוע. אבל כעת, בשעה שאני מצרף אותם זה לזה, איני יודע בדיוק מי מהם הוא תמונת הראי של חברו".
"מחזה מוזר. השמש כבר זרחה בכל הדרה, הים היה כחול, גלויה מצוירת של ממש, והמצוק היה זרוע בתים לבנים, בנייני פאר וכמה חווילות שנראו כארמונות דמיוניים. זה לא נראה ממשי, אבל לבה של נאסימה פָעם בכוח, היא חשה בזיעה המרטיבה את רקותיה, את כפות ידיה. היא לא הבינה, זה היה כמו שנאה, תערובת של משיכה ושל תיעוב, זכר רגשותיה כלפי מגאר. בעצם, אולי טעתה, אולי לא הייתה זו אלא תמונה, חלום של ילדה הרואה יום אחד ספינה המופיעה מעל קו האופק. היא נזכרה בבוקר שבו הגיעה הספינה מזל הים. כאילו למענה באה, כל מפרשיה מתוחים בשמש, גבוהים כל כך, שני משולשים חדים, לבנים מאוד, על רקע הים הכהה. כאילו שבה והביאה עמה את אביה. למענה, למען הילדה הקטנה העומדת, ידה לחוצה ביד אמה, על דרך חומות הביצורים, כלואה בבדידותה ובייאושה הנוקב".