הרומן המנדרינים התפרסם בדצמבר 1954 ותוך ימים ספורים היה לרב מכר בצרפת ולאחר מכן זכה לתרגומים רבים ולתפוצה רחבה בעולם כולו.בשנת 1949 פרסמה סימון דה-בובואר את המסה המונומנטלית שלה המין השני, וקנתה לעצמה באמצעותה מעמד בעולם. "המין השני" עורר מצד אחד אהדה רבה בקרב התומכים בשחרור האישה ומצד אחר, זעזוע ודחייה בציבור השמרני.
הופעת רומן חשפני מפרי עטה חמש שנים לאחר פרסום המסה המהפכנית, עוררה סקרנות גדולה. שהרי לא היה זה ניתוח מדעי מעמיק חובק עמים, תקופות ותרבויות, אלא סיפור בגוף ראשון על חיים אינטימיים של אינטלקטואלית מחוגי השמאל בפריז, סיפור על היחסים האישיים המשוחררים בחוגיה ועל העימותים הרעיוניים בהם.
אין להתכחש לעובדה שזהו רומן - מפתח שניתן לגלות בו תיאור של דמויות ידועות בשמות בדויים. ואכן מיהרו להצמיד זהויות לגיבורי הרומן (סארטר, הפילוסוף מרלו-פונטי, הסופר אלבר קאמי, הסופר האמריקאי אלגרן, מאהבה לשעבר של סימון דה בובואר)
המשחק ריתק קוראים ועיתונאים, ונתערבבו בו יצר המציצנות וצימאון הציבור לדעת כיצד באים לידי ביטוי הלכה למעשה עקרונות החופש המוחלט המוצגים תיאורטית ב"המין השני".
אין ספק שהסקרנות מילאה תפקיד בלתי מבוטל בנהירת רבים אל הספר. אבל הזמן מוכיח את איכות הרומן כשלעצמו במנותק מן האספקט האישי. גם אם לעולם לא התכחשה המחברת לעובדה ששאבה את השראתה מהמציאות הקרובה, לא מדובר בשום פנים ואופן בתיאור אחד לאחד. סימון דה בובואר מתה ב-1986 .
היא הותירה יצירה גדולה ומגוונת.
מלבד המאנדארינים היא פרסמה נובלות ורומנים רבים שאחדים מהם תורגמו לאנגלית ולשפות רבות, אך מעטים ראו אור בעברית ("מוות קל מאוד" 1983 , "אישה שבורה" 1984 , "דמם של אחרים", 1985, "המין השני", 2001 ,אולם אין ספק שלרומן המאנדארינים ולפרס גונקור שבו הוא זיכה אותה, נשמרו מקום מיוחד בלבה ובחייה של סימון דה בובואר.
הספר וקבלתו היוו נקודת מפנה ונקודת שיא במעמדה הציבורי. אמנם השובינזם הגברי המשיך לתאר אותה כמתרגמת ללשון ספרותית קלה ומובנת יותר של הרעיונות הפילוסופים של בן-זוגה. אולם גישה פשטנית זו הצטמצמה באופן ניכר עם הופעת המאנדארינים שגרמה להעמקת הפופולריות של סימון דה בובואר בעולם ההגותי והספרותי ברחבי העולם כולו.