ב-1866 היה פיודור דוסטויבסקי בן 45. לאחר 10 שנות מאסר וגלות "בעקבות פעילות חתרנית", חזר לעיר פטרבורג, אלמן, עמוס חובות, מהמר כפייתי, לא בריא, ובקיצור - גאון. הוא מבטיח לעצמו, לנושיו, ולמוציא-לאור הכול, להשלים תוך כמה חודשים שני ספרים. "את יודעת", הוא כותב לידידתו אנה, "שאפילו היום דברים משונים ומיוחדים כאלה מענגים אותו לחלוטין". רומן אחד הוא מכתיב בכמה שבועות, והשני, הגדול, מופיע כסדרה המתפרסמת שבוע שבוע בעיתון. עם סיום המבצע חסר-התקדים, הושלם הספר. התוצאה - החטא ועונשו: רומן בשישה חלקים ואפילוג - לא חדלה מאז להדהים את הקוראים, מיליונים אין-ספור, בעשרות שפות.
האם לפנינו הרומן הבלשי הנפלא ביוותר שנכתב אי-פעם? הרי יש כאן משחק מרתק מאין - כמוהו בין רוצח אינטליגנטי ומיוסר ובין חוקר מבריק וציניקן. האם זהו רומן תיאולוגי? או שמא עיקר הסיפור במעמקים הפסיכולוגיים שבהם הוא נובר בעין אמן? כך או כך, אין ספק שהחטא ועונשו הוא הרומן המודרני ביותר שנתנה לנו המאה התשע-עשרה, והוא נקרא גם היום, בפתחה של המאה העשרים ואחת, כאילו נכתב עכשיו.
"שפתו של הרומן פועלת על כל חושיו של הקורא בצורה בלתי אמצעית", כותב המתרגם בהקדמתו. "לי היא מזכירה לחם שיפון שחור טרי... ריחו חמצמץ, עשיר, ובה בעת גם פשוט, ומעיד על אמנות גדולה ועל עמל רב שהושקע בהכנתו. קבלו נא את הכיכר האחת מני רבות שאפה דוסטויבסקי להטעים בהן את קוראיו. כיכר שתיבלתי אותה כמיטב יכולתי בחלבה ובדבשה של הארץ הזאת".