"אבדון",שסבטו הכריז עליו מראש כעל ספרו האחרון, ושמסתיים בכתובת על מצבתו, הוא כרוניקה כאובה של אדם נרדף, שהעז לגלות בכתביו, ובעיקר באותו 'דו"ח על עיוורים' (ראה 'על קברים וגיבורים' 'והמנהרה') המפורסם שלו, מה טיבם של הכוחות הנסתרים השולטים בעולם המופקר למיני אימות מזה ולזה ולאופנות חולפות מזה. זהו מאבקו של יוצר חכם ובודד, כבר זקן, המעורב כל-כולו בעולמן של דמויות שלו, 'מטולטל במהומת הרומנים שלו כשם שמטולטלים המצופים הקשורים לחוף שזעם הסופות מכה בהם'. זוהי גם כרוניקה של ארץ שבה חדרי העינויים גובלים על סלונים של ספרות נוצצים, של בואנוס איירס הציורית, התוססת ביופיה, אכזריותיה, מסתוריה ותקוותה הקטולה. ולבסוף, זאת אף כרוניקה של תרבות עשירה וגוססת, של משבר הרומן, של הכרה שסועה שאין לה מפלט בין הרציונאלי לבין האי-רציונאלי, המנסה בהתמדה חסרת פשרות לגלות ולגעת באותה מערכת מקיפה וסבוכה של כוחות אפלים. "אבדון" מלא אותם. המחבר המופיע בשמו האמיתי כאחת הדמויות הפועלות בספר, משמש אף הוא זירה לאותם מאבקים מסתוריים, ומצהיר שאין לו ספק דבר קיומם של כוחות דמוניים ביקום, כשם שאין לו ספק בקיומם של כוחות גלגולי נשמות ובחיזוי לעתיד. סבטו, שעל פי עדות עצמו המוצא שלו שמו מ'שבתאי', כלומר משורשים יהודיים, הוא אכן אחד הסופרים המטאפיזיים הגדולים, שעבורם הרומן הוא דיון פילוסופי ומחול שדים ורוחות, עובדות מוכחות ופיוט, בקיצור: גילוי המציאות שפנים רבות לה. ארנסטו סבטו נולד ב-1911 בבואנוס איירס. את לימודיו השלים באוניברסיטת לה פלטה ובה קיבל תואר דוקטור לפיסיקה. אחר כך השתלם בפיסיקה גרעינית ב'מעבדות קירי' בפריז. ב-1945 זנח את המדעים והקדיש את כל זמנו ומרצו לספרות. את מעמדו כאחד מחשובי הסופרים של יבשת דרום אמריקה קנה בזכות שלושה רומנים (אותם ניתן להשיג באתר זה) ה"מנהרה" (1947), "על קברים וגיבורים" (1961) ו"אבדון, המלאך המשחית" (1974). הוא אף פרסם הגיגים ומסות, שעיקרם במשבר של הציוויליזציה המודרנית ומצבו של 'האדם הממשי', הנשחק בגלגלי כל האידיאולוגיות ההופכות אותו לישות מופשטת. עם כינון המשטר הדמקורטי בארצו, מינה אותו הנשיא אלפונסין ליו"ר הוועדה שחקרה את הפשעים שנעשו בתקופת השלטון הצבאי. ממצאי הוועדה סוכמו בדו"ח מזעזע, ועל פיו הועמדו לדין השליטים העריצים לשעבר.