ברומן זה מתוודע הקורא העברי לראשונה לגרט הופמן, הנחשב לאחד מגדולי הסופרים הגרמניים העכשווים. "על המגדל" (1982) הוא ספר מוזר ונועז. לקורא, שבלי ספק יתקשה להניחו מידו, מוזמנת כאן גם חוויה קשה ומבעיתה. בעל ואשתו, זוג תיירים גרמנים שמכוניתם מתקלקלת נתקעים למשך יום ולילה, עד שתתוקן המכונית, בכפר נידח וחסר עניין בסיציליה שאינו על מפת התיירות. מסתבר שהאשה הרה, והבעל מבקש להפסיק את הריונה ו/או לחסל את הנישואים, אך מן המשבר שביניהם הם נשלפים על ידי "הממונה" המקומי, דמות עלובה ועיקשת, הכופה עצמו עליהם בלי שיוכלו להינתק ממנו. הלה מוליך אותם (לרוב אורך הספר) לסיוט סיוט מודרך, מעורר פלצות, בכפר, הנראה תחילה מת ומרוקן. הטיול אל פנימיותה הכמושה של הארץ חולף על פני העוני וניוול הנוראים של הכפר, על פני הילדים המיותרים ובית הילדים האסופים, שבו הם ננטשים, ועל פני שורת מראות מוזרים, שלא ברור אם הם אותנטיים, או שהם "הצגה" שאורגנה למען זוג התיירים. כל זה מסופר מפי הבעל בדיווח ענייני ופרטני בזמן הווה, תוך התעכבות פדנטית על הטריוויאלי; המתח הזה בין אופי האירועים לבין סגנון התיאור אולי הוא שאחראי לכך שהופמן כונה בפי מבקרים "יורשו של קפקא".
גולת הכותרת של הסיור אמור להיות ביקור מעורר הציפיות במגדל של הכפר. אבל המגדל מאכזב. אין הוא מזכיר מגדל קודם, שלידו התרחש מאורע משמעותי כמוס, הנוגע לעברו של הבעל, ואין לו שם ערך סמיוטי תיירותי. אין הוא מייצג דבר מחוץ לעצמו: לא ישן, לא גבוה, לא אצילי, שום מונומנט, סתם מגדל מים מתפורר מן המאה התשע-עשרה, חסר תועלת ומיותר. אבל מסתבר שבמטרה להפוך את הכפר לאטרקציה לתיירים המבקשים לחוות דבר יוצא דופן ולשלם תמורתו - במטרה לחלץ את המגדל מסתמיותו, להפוך אותו לחלק מן המפה ה"ערכית" של התיירות (תיירים באים, וחוזרים, אל משהו ש"היה": בניין סתמי יעורר עניין בגלל שלט כגון "כאן נרצח ברנר") - תיכנן הממונה מופע דמוי ריטואל אותנטי מעל המגדל.
המופע מסתיים באירוע מחריד, הנראה כתאונה, שמסתבר שאף היא תוכננה מראש, ושאת פרטיה לא נחשוף כאן. באותו לילה מפילה האשה הנבחלת את תינוקה, ולמחרת יוכלו בני הזוג לחזור אל היזוף שביחסיהם ולהימנע מן העמידה החזיתית מול המשבר. זוג הבורגנים הגרמנים מצויים בחופשת נופש, שהיא מן פסק זמן המציב את חייהם הממשיים בסוגריים. משבר הנישואים שלהם, המעיב רגע על החופשה, אף הוא כמו מוזז על פרידתם, וכופה עליהם התרכזות ב'אחרות' שלמולם. אבל הקורא יוכל לראות בסיטואציה התיירותית מטאפורה טוטלית, הקובעת את משמעותו של הספר והמתקשרת בניגוד הדיאלקטי שבין הדבר עצמו, האותנטי, הממשי, לבין ה-show, המלאכותי, המזוייף. תיירים מבקשים אחר האטרקציה, שערכה גובר כשהיא נמכרת כאותנטית. אבל המגע שלהם אינו עם הדבר עצמו אלא עם מה שמפת התיירות מעניקה לו משמעות כמייצג את סיציליה, איטליה וכו'. הכפר והמגדל הם דווקא דברים לעצמם, אבל רק ראייתם בעיני תייר זר או הזיוף שבהפיכתם לאתר תיירות יעניקו להם משמעות. המופע התיאטרוני ה"מזייף" את המגדל לאתר תיירות הופך למציאות נוראה ברגע שהוא חדל להיות "חיקוי" של אירוע טרגי ומתעצם לכלל אירוע טרגי בפני עצמו. והסיור של הזוג מחוץ לעצמם הוא מסע אל הפנימיות האותנטית של יחסיהם; כל מה שהם צופים בו כתיירים פאסיביים הוא בעצם העצמה של האמת על חייהם, של הכזב ששורר ביניהם מזה שנים, כולל הילדים המיותרים. "נותר רק... להתעסק תמיד רק בעצמנו וביחסינו זה לזה".
הופמן נולד ב-1932. כתב דוקטוראט על הנרי ג'יימס. שימש כמרצה לגרמניסטיקה באוניברסיטאות מחוץ לגרמניה. זכה בפרסים ספרותיים רבים בארצות שונות, וביניהם פרס אינגבורג בכמאן, פרס איטליה, ופרס אלפרד דבלין (על ספר זה).