רבים רואים בניקולאי ואסילייביץ' גוגול את גדול כותבי הפרוזה הרוסית בכל הזמנים ("כולנו יצאנו מבין קפלי האדרת של גוגול", אומרים שאמר דוסטוייבסקי; ונאבוקוב קרא לו "גדול האמנים שהוציאה רוסיה מקירבה עד היום"). ספר זה מביא את כל הסיפורים הפטרבורגיים של גוגול, שנכתבו במשך שבע שנים, בשנות השלושים של המאה התשע-עשרה. "האדרת" ו"האף" הכלולים בו (יחד עם "רשימותיו של מטורף", "שדירת נייבסקי" ו"הדיוקן") הם לא רק פיסגת יצירתו של גוגול, אלא הם גם מיצירות הספרות החשובות שנכתבו אי-פעם.
הגרוטסקה הגוגולית, תערובת של אימה, צחוק ואבסורד, חוגגת כאן במלוא פראותה. פטרבורג התעתועית הפרטית שלו, שבה כל הקצוות פרומים, מוקמת כאן על הנייר, מתמסמסת שוב ושוב, ומיד מוטלאת בטלאי, ובמיוחד כשאין לטלאי במה להיאחז, כשכבר קשה לדלות משם איזה דבר שלא השתבשה צורתו, שהרי בלילה – השד עצמו מדליק את הפנסים רק כדי להאיר הכל באור האשליה. פטרבורג זו, יותר משהיא עיר ריאלית היא עולם מנופץ להמון רסיסים, שעורבבו "בלי תבונה". כל המישמועים שמספקים אנשיה, ושמספק המספר, וגם אלה שהוסיפו מבקרים וקוראים במשך 150 שנה, אינם אלה נפילה בפחים של "כאילו" ושל "אחיזת עיניים". בקפיצה גדולה מגשר גוגול בין הסיפור הרומןטי נוסח הופמן לבין קאפקא והפוסט-מודרניזם. מבין קפלי האדרת שלו יצא לא רק דוסטוייבסקי, אלא גם חלק ניכר מן הפרוזה המודרנית – קאפקא, נאבוקוב, מארקס, סאראמאגו, לנדולפי ורבים אחרים.
תרגומה העדכני של נילי מירסקי הוא חגיגה מיוחדת בפני עצמה. הנוסח הראשון של הסיפור "הדיוקן", שפורסם לראשונה ב-1835 בספרו של גוגול 'ערבסקות', מופיע באנתולוגיה 'שבעה סיפורי דיוקן'. גוגול כתב את הסיפור מחדש ופרסם את הנוסח המאוחר ב-1842, במהדורת כתביו המקובצים. נוסח אחרון זה מופיע בקובץ 'סיפורים פטרבורגיים'.