הרומן הראשון של ג'ון בארת', האופרה הצפה, נכתב בתחילת 1955, בידי מחבר בן 24. בסוף אותה שנה נכתב בן-הזוג המשלים, הרומן המהולל סוף הדרך. בארת' נכנס שתי כניסות מרשימות אל פנתיאון הרומן האמריקני. אלה שני רומנים מלאי דמיון וברק, שנונים ומצחיקים (אף כי באחד מהם מוליכה הקומדיה בבירור לסוף טרגי), שאי-אפשר להניחם מן היד. בשניהם יש משולש "רומנטי", עם בעל ש"מעודד" את אשתו לבגוד בו; בשניהם עומדות במוקד שאלות על מעמדם של עקרונות, עקביות ונימוקים בהתנהגות האנושית; ובמרכז שניהם דמות שכולה קרנבל של מסיכות, משחקים והכרזות פרדוקסליות לעת-מצוא. אף שהם עומדים היטב בזכות עצמם, הקריאה בהם זה מול זה תצא נשכרת.
סוף הדרך מעמת את גיבור הסיפור, ג'ייקוב הורנר, שתמיד ניצב מול פוליפוניה של אלטרנטיבות, שלל ברירות שאפשר לנוע ביניהן בתזזית מסחררת, או להגיע מולן לקיפאון משתק – עם ג'ו, אדם המנסה לחיות באופן עקבי-לעילא, ברציונאליות מוחלטת. הצלע השלישית במשולש היא אשתו של ג'ו, שצריכה לבחור בין השניים.
האופרה הצפה הוא יום אחד בחייו של עורך-דין, רווק מושבע, הולל ציניקן, קדוש ואימפוטנט, המחליט בבוקרו של היום להתאבד ולפוצץ יחד עמו את כל יקירי העיר, כולל ידידו הקרוב, אהובתו וספק-בתו. לחלק מן הקוראים תזדמן כאן, פשוט, קריאה מתרוננת בעלילות המבריקות. קוראים אחרים, או קריאות אחרות, יוכלו למצוא ברומנים הללו ערעור רווי פרדוקסים על עצם מושג ה'אני' או ה'עצמי' האחדותי והמלוכד, כאחד המיתוסים התרבותיים המיושנים, ויחד עמו ערעור על תפיסת הסיבתיות העומדת בבסיסה הפשוט של כל עלילה.