המספר בן השישים של "לא עכשיו, לא כאן" מוצא תמונה שאביו צילם לפני כחמישים שנה: קטע של רחוב בנאפולי, אמו עומדת לחצות את הכביש. מולה, סמוך למדרכה האחרת, נראה אוטובוס. דומה שהוא-עצמו יושב מאחורי זגוגית החלון של האוטובוס, היום, ומקווה לאחוז סוף-סוף רגע שבו החיים שהעניקה לו אמו יהיו באמת שלו. אם נעצרת ברחוב, אדם משתהה מול תמונה; ומצד אחר: חיים שלמים.
המונולוג הפנימי באוזני אמו, עד לסיום המפתיע, הצפוי בדיעבד, הוא כל הטקסט של הספר הצנום הזה, יצירת-מופת גאונית של דה לוקה. רובו של המונולוג הוא סדרת סצנות נוגעות-ללב, ולעתים-קרובות קומיות, מילדותו ומנערותו של נער מהורהר וגמגמן בנאפולי שלאחר מלחמת העולם השנייה. בבית שוררת חומרה של דממה קשה, גדושה אי-הבנות. תפרחת של שתיקות מכינה את זהותו של הנער. במשחק אי-ההבנות שלו עם אמו הוא אוסף את המתארים של עצמיותו. פגם הדיבור שלו הופך למחיצה שמאחוריה הוא חווה את ההתרגשות של ההתנכרות, מאלף את עצמו להיות זר, לא להשתייך, כמצב נכון לשמירת הייחוד שלו; הוא מתאמן בלחיות "בלי לחכות", אך גם חווה את הרוע של העולם כמעט פיזית וכאילו הוא אחראי לו אישית, אף-על פי "שלא עשה את זה בכוונה". וכמין פיצוי הוא ניחן ביכולת מופלאה למצוא את נקודת הרגע של החפצים, שמאפשרת לו להעמיד אותם בשיווי-משקל לזמן ממושך: מזלג ניצב בעצמו ישר על חודיו, כמו רקדנית בעלת ארבע רגליים.
קישורים
ספריו של ארי דה לוקה באתר: