כריסטוף ראנסמאייר, הסופר האוסטרי (יליד 1954), היה סופר לא-ידוע למדי עד פירסום הרומן השני שלו, 'העולם האחרון', ב-1988. עם הופעת הרומן יצאה העיתונות בהכרזות נלהבות, כגון: "הכישרון החדש הבולט ביותר בספרות הגרמנית"; "אחד הרומנים היפים ביותר בספרות בת זמננו", ומאה-וחמישים אלף עותקים נמכרו מייד. 'העולם האחרון' הוא סיפור חיפוש. עלילתו מתרחשת בזמן-לא-זמן: ספק בקיסרות הרומית העתיקה, בימי שלטונו של הקיסר אוגוסטוס, וספק בעידן מודרני. כי רומא, המטרופולין של האימפריה הקדומה, היא בה-בשעה גם עיר מודרנית, בירתה של מדינה אימפריאליסטית טוטליטארית; ובאימפריה הרומית יש חשמל, טלפון, עיתונים יומיים וסרטי קולנוע. הרומן נסב על גלותו של המשורר הרומי המהולל אובידיוס, מחבר ה'מטאמורפוזות' ו'על אמנות האהבה', אשר הוגלה בידי הקיסר לעיירה הנידחת טומי שעל חופי הים השחור. הוא הוגלה כיוון שעצם המושג "מטאמורפוזה" עומד בניגוד לתפיסת-העולם הסטאטית שהאימפריה הרומית מושתתת עליה, ועל כן יש בו כדי לאיים על שלטונו האבסולוטי של הקיסר. לרומא מגיעה השמועה על מותו של אובידיוס, ואחד מחסידיו הצעירים, קוֹטָא, יוצא למסע מסוכן ורב-תלאות כדי להתחקות על עקבותיו של המשורר, ולמצוא את יצירתו האחרונה, האפופה מסתורין – 'מטאמורפוזות' – שאת כתב היד שלה, לפי הרומן, העלה אובידיוס באש. קוטא מתנסה בהרפתקאות שונות ומשונות, המבוססות ברובן על ה'מטאמורפוזות' של אובידיוס: המציאות והבדיון הספרותי "האבוד" מתערבבים עד ששוב אין להבדיל ביניהם. בסופו של דבר, 'העולם האחרון' הוא תיאור מדוקדק של תהליך הפיכת העולם לספרות. מתגשם בו, כביכול, חלומם הנושן של הרומנטיקנים הגרמנים, "שהמציאות תיהפך לאגדה, לא כמטאפורה אלא בפועל ממש"; מלותיה של יצירה שירית אבודה משתלטות לאט-לאט על המציאות ה'ריאלית" עד שהן מבטלות אותה כליל (שעל כן זהו 'העולם האחרון'). משום כך הגיבור האמיתי של 'העולם האחרון' הוא בסופו של דבר הטקסט עצמו, פשוטו כמשמעו, כלומר עצם המרקם המיוחד-במינו, הדחוס כל- כך, הגבישי והמרהיב ביופיו, שיוצרות כאן המלים בהצטרפן אלה לאלה. תרגומה של נילי מירסקי לספר זה הוא יצירת מופת בפני עצמה. האמירה "התרגום משתווה למקור, או אף עולה עליו" – דומה שהיא מוצדקת הפעם.