המצאת הבדידות, יצירתו האוטוביוגרפית של פול אוסטר, היא ספר הפרוזה הראשון שכתב (הספר ראה אור לראשונה בארצות-הברית ב-1982), ורבים מחסידיו של אוסטר מחשיבים אותו כספרו הטוב ביותר. בחלקו הראשון, "דיוקנו של אדם בלתי-נראה", מתמודד אוסטר עם מותו הטרי של אביו באמצעות הניסיון לשרטט קווים לדמותו. הוא מעלה על הכתב פראגמנטים של מחשבה, שמהם צף ועולה דיוקן של אדם חסר-רגש לכאורה, מרוחק ומנותק ללא תקנה. אגב כך נחשף סוד אפל בעברה של משפחתו, סוד שנתגלה לגמרי באקראי ושיש בו כדי לשפוך אור על אישיותו החידתית של האב.
"ספר הזיכרון", חלקו השני של הספר, הוא סידרה אסוציאטיבית של זיכרונות, אנקדוטות, הרהורים, ציטוטים ופרשנויות, שמקורותיהם ונושאיהם נעים בין האישי לפילוסופי, להיסטורי ולספרותי. מתוך המסע הפיוטי הזה בחייו, במחשבתו ובספרייתו של אוסטר, הולך ונבנה דיוקן עצמי שלו כאדם וכסופר. אקט הכתיבה מתואר כאן כמתחייב בראש ובראשונה מחוויית הבדידות, בייחוד בזיקתה לזמן החולף; קרש-הצלה בלתי-סביר אך יחיד לנוכח השכחה, הניכור והחידלון, המאיימים על האדם הן מבפנים והן מבחוץ.
הקורא המכיר כבר את יצירתו הבדיונית של אוסטר ימצא בשני חלקי 'המצאת הבדידות' את שורשי העניינים המעסיקים אותו ואת גיבורי הרומאנים שלו: עיסוקו החוזר-ונשנה בשאלת הנתק ביחסי בן-אב, והתעניינותו, האובססיבית כמעט, בשאלת המקריות, ובמיוחד בצירופי-מיקרים העונים באורח תמוה ולעיתים אף מאיים על צרכים נפשיים עמוקים. בין טקסט אישי זה לבין יצירות הבדיון של אוסטר מסתמן רצף מרתק. שהרי החיים עצמם מוזרים לעיתים מכל בדיון; ואילו הבדיון, שונה ומופלג ככל שהוא נראה לכאורה, בסופו של דבר אינו אלא צופן לחיים עצמם. 'המצאת הבדידות' של פול אוסטר היא מפתח מיוחד במינו לצופן זה.