גן עדן, הרומאן השביעי של טוני מוריסון, והראשון שכתבה אחרי שזכתה בפרס נובל לספרות, הוא רומאן רחב ושאפתני, והוא מסעיר ומטלטל כמיטב כתיבתה.
חמש-עשרה משפחות של שחורים עזבו את העיירה הֵייבן שייסדו אבותיהם, והקימו עיירה חדשה, רוּבּי – עיירה שחורה מושלמת אחת ויחידה, מסוגרת מפני העולם, "גן-עדן" משגשג, עם חיי קהילה מטופחים, כשמפעלם של אבותיהם במאה הקודמת משמש להם מופת.
הספר נפתח ב-1976. תשעה גברים בני רובי יוצאים עם שחר לתקוף, בעצם להרוג, חמש נשים (חלקן לבנות) המתגוררות ב"מנזר" סמוך לעיירה. "השמועות כבר עברו מפה לאוזן למעלה משנה. מעשי-נבלה שהלכו והצטברו התגבשו עכשיו לכלל ראיות. אמא אחת הוכתה והופלה במורד המדרגות בידי בתה קרת-העין. ארבעה תינוקות בעלי-מום נולדו במשפחה אחת. בנות סירבו לצאת ממיטותיהן. כלות נעלמו באמצע ירח הדבש. שני אחים ירו זה בזה ביום ראש-השנה... הדבר האחד שמקשר בין כל האסונות האלה נמצא במנזר, ובמנזר נמצאות הנשים ההן". מיהן הנשים הללו, שאינן נזירות? איך הגיעו לשם? האם הן באמת מנהלות חיים של מתירנות מופקרת? עוסקות בכישוף? מגדלות תינוקות גנובים? ומה קרה ברובי בשנים האחרונות? שעיר-לעזאזל של מה הן הנשים הללו, ומה באה ההתקפה הרצחנית לפתור?
לא העוינות בין שחורים ללבנים עומדת במרכז הרומאן. המתחים והגזענות הם יותר בתוך החברה השחורה עצמה; המאבק הוא יותר בין גברים שבכוחם לשלוט לבין נשים; ובעצם, המאבק הוא בין שתי דרכים של טיפוח האמונה העצמית והגאווה העצמית.
כשיגיע הרומאן לסיומו – שום דמות לא תיראה לנו כפי שנראתה בהתחלה, שום שיפוט לא ייוותר בלתי סדוק, שום ביטחון לא יישאר בטוח. המציאות צופנת הפתעות מתחת לכל קליפה; הסיפור מסופר שוב-ושוב אחרת. ובסוף יש לעמוס שוב על השכם את עול העבודה שאין לה סוף; האבודים הניצולים צריכים להתחיל מחדש.