הסיפור המוכר על התרנגולת שמצאה גרעין חיטה וביקשה את בעלי החיים השכנים לעזור לה בשלבי הגידול ואחר כך גם בטחינה, בלישה ובאפייה – והם מסרבים לכל בקשותיה – מקבל בסיפורה של טינה מתיוס גוון שונה, עכשווי ונטול מוסר השכל דידקטי. גם אצל מתיוס, כמו בנוסח העברי הידוע, מוצאת התרנגולת האדומה גרעין וגם היא מבקשת את עזרת שכניה ונענית על כל בקשה ובקשה בתשובתם השלילית: "לא אני!" "לא אני!" אבל בניגוד לנוסח העברי המוכר לנו, בו התרנגולת טוחנת את הגרעינים שאספה מהשיבולת, לשה מן הקמח בצק, אופה חלה לשבת ואינה מוכנה לשתף אף אחד משכניה העצלים בתוצר הסופי – סיפור המסתיים במוסר השכל, כשהתרנגולת מכריזה: "מי שטרח בערב שבת – יאכל בשבת!" ספרה של טינה מתיוס מסתיים באופן שונה. כשהאפרוח הקטן שומע שאמו אינה מוכנה לאפשר לגורים של שכניה העצלנים ליהנות מצילו של העץ שצמח מהגרעין אותו טמנה וטיפחה – הוא פותח את פיו ואומר לאמו, "זה לא יפה!" התרנגולת המבוישת מבקשת לחזור בה, אבל בנה הקטן אומר: "אני כבר אזמין אותם בעצמי לשחק." וכשהערב יורד וכל אחד מהקטנים חוזר לביתו, נותנת התרנגולת לכל אחד ואחד מהם גרעין ירוק. המחברת איירה את הספר בשלושה צבעים בלבד, בסגנון של חיתוך נייר. לצד האווירה הכפרית, הנחמדה והשלווה שהיא יוצרת כשהיא מציירת את התרנגולת החרוצה, היא מוסיפה סממנים מודרניים לשאר הדמויות, ומקרבת בדרך זו את הסיפור גם לקוראים צעירים של היום, שאולי רחוקים מההוויה הכפרית.