"בליל הגשם ההוא כבר ידעה שהחיים אינם שייכים רק לאדם שהם שייכים לו, אלא גם למי שמספר אותם. ושהחיים של ואלטר אינם רק החיים שלו, כי בוואלמארש דמיינו אותו כולם... ואלטר היה קיים גם באחרים, ולכל אחד מהם היה חלק ממנו...". ואלטר הוא האח החריג בחבורת אחים, בניו של בעל חוה נידחת במחוז אלגרוה בפורטוגל. מגיל צעיר סרב לעבוד, ובמקום זה גילה כשרון נדיר בציור ציפורים. כל חייו היה מן-הסתם הרפתקן, שנדד בשלוש יבשות, פיתה נשים ושבר לבבות. הדוד ואלטר ממלא את הספר בהיעדרו. סיפורו נפרש במוח המייצר "זיכרונות" אובססיביים של אחייניתו ומסופר במשך לילה אחד, בסוף שנות ה-80 של המאה העשרים, 10 חודשים לאחר מותו. המספרת, שבהווה היא בת כ-40, מספרת בגוף ראשון ובגוף שלישי, מרוחקת ומעורבת, כמו חייה המפוצלים. תמיד ידעה על קיומה של עמימות בפרהיסטוריה של המשפחה, וידעה ששלושת אחיה, הבנים של מאריה-אמה ושל קושטודיו - אחיו הבכור של ואלטר - הם גם בני דודים שלה. שאותו דם שמאחד ביניהם, גם מפריד ביניהם. היה ברור לה שבכל מסמכי הזיהוי נרשם שקר - אבל "העמימות הצמיחה אירועים פוריים וחמימים, כאילו נולדו מן האמת". במילים אחרות, לפי סיפורי המשפחה שאוספת האחיינית בהיחבא, ובעזרת השלמות מדמיונה - האח הצעיר ואלטר, דודה הוא בעצם אביה. אמה הרתה לו בהרפתקה קצרה בחופשה מן הצבא, אך הוא העדיף לנסוע למשך שנים להודו, וסבה חיתן את הנערה ההרה עם בנו הבכור. ואלטר הגיע לביקור רק פעמיים בחייה. את ביקורו ב-1951, כשהיתה בת שלוש, היא בקושי זוכרת. נותרו לה מן הביקור הזה תצלום מוחבא ואקדח שוואלטר שכח, ועליו היא ישנה במשך שנים. ב-1963, כשהיתה בת 15, בליל הגשם ההוא, כשכולם ישנו בחדריהם, עלה ואלטר יחף במדרגות ונכנס לחדרה מבלי לדפוק בדלת. מה בדיוק אירע באותן שלוש שעות, שהן הווילון הסגור של הספר? זה לילה שהיא מזמינה שוב-ושוב במחשבתה, ומקרינה אותו בהקרנה חוזרת לאורך למעלה מ-20 שנה, עד לעצם ליל ההווה של הספר. חפצים, תצלומים, ציורי הציפורים האקזוטיות שואלטר שולח כל השנים ממרחקים, מזינים את הדמות המיתית של ההרפתקן המפתה, שנטש את אמה לאחר סטוץ קצר והמשפחה מנדה אותו. מן החומרים הללו בונה "האחיינית" סיפור אהבה גדול וטרגי בין ואלטר לאמה- סיפור שהיא היורשת שלו. וסביב העמימות שלו הולכים ומתעצבים חייה, נבנות זהותה מחוץ למשפחה וחירותה הגדולה והכבולה, בספר שכולו מתנועע בין ההתאבנות לבין המעוף. עמדתה כלפי החלק שלה בסיפור של ואלטר היא-היא ה'עצמי' שכוננה לעצמה.
הספר זכה בשורת פרסים ספרותיים, ביניהם בפרס PEN