באחד הריאיונות שהעניק גד יעקבי אמר, שהוא מוכן להקריב כל הישג כדי להיות משורר או סופר, ואכן לשירה הגיע במאוחר לאחר הישגים רבים וחשובים בעולם המעשה כחבר בית המחוקקים, שר בממשלות ישראל, שגריר ישראל באו"ם, ובתפקידים ציבוריים אחרים.
המבחר המקיף משיריו של גד יעקבי, התרחשויות בזמן קצוב, רואה אור שנתיים לאחר שנסע לניתוח לב בטורונטו שממנו לא שב, אשתו השלישית, אסתר בכרך-יעקבי(שהכירה את גד באזכרה ליצחק רבים בבית נשיא המדינה ובתיווכה של לאה רבין), אדריכלית(עיצבה את משרד ראש הממשלה, בתים של שגרירי ישראל בטוקיו, בורמה, ברלין ועוד) ונשיאת איגוד סיסטיק פיברוזיס בישראל, מצאה על שולחנו מעטפה עם כתב יד ובקשה לפרסם את הדברים לאחר מותו.
במבחר המקיף משיריו של גד יעקבי, ניכרים שני יסודות מרכזיים הנעים על פני ציר מטלטל, שעיצב על פני משך שלושים שנות יצירתו השירית את עולמו עשיר המראות, עתיר הניסיון, הכאוב וההגותי של המשורר, שמראשית דרכו הפואטית ועד סופה, נשא בלבו את תודעת הזמן ההולך ואוזל, הולך ומתמעט. היסוד האחד - כולו געגוע חושני, ציורי רווי טעמים וריחות לטבע שאפף את הילדות בכפר הארץ-ישראלי, ולאנשים שנאחזו בו באמונה עיקשת, וידעו הן את מסכת הייסורים והתלאות שנכונו להם, והן את היופי והנוחם שבשפעת הנופים שנעטפו בהם כבאריג של געגוע ובה בעת גם תוך פיכחון צלול וקשה ומכאיב.
שורשיו של היסוד האחר בשירים המאוחרים יותר – הניכר בפן האקזיסטנציאלי, הרווי אסוציאציות תרבותיות, הספקני והביקורתי, נובע משנים ארוכות בהן חי יעקבי במנותק מקרקע כפר הולדתו, במסגרת תפקידיו הציבוריים בשירות האומה. שירים אלו, ספוגים גם בנימות מכמירות לב של פרידה טרגית ואבל על מות יקירי לב, אך מלוטפים גם ביופיה המעשיר של אהבה חדשה. "זוהי שירה של אופטימיות ושל ייאוש, המתגוששים זה עם זה ללא הרף," אומרת זיוה שמיר בסוף דבר לספר, "שירה של גאווה וענווה, של כוח ושל חולשה, של עצב גדול ושל שמחת חיים, של שלווה ושל איום קיומי."
ערב רגיל / גד יעקבי
נעים בואך לעת ערב
כמו הקקאו והשמיכה, כמו הספר.
האח המבערת כבר אינה משחררת
אנרגיה לפעלה גדולה,
וציפור האש נחה עתה לידי
איבריה רפויים כלאחר אהבה.
בפניה השלמה רוגעת לקראת הבקר.
הגשם מחזירני אל הזמן
וחם גופך מודיעני את המקום.
לא ידעתי
עד כמה יכול
חלום
להפריד.
גד יעקבי (1935-2007) משורר ישראלי ושר לשעבר בממשלת ישראל