שירתה של נורית זרחי היא תופעה ייחודית מובהקת שאינה דומה לשום דבר בספרות הישראלית, ובכל זאת אינה תופעה מבודדת, כיוון שהיא משתלבת ברצף שירי הקיים בשירה העברית, זרם שניתן לכנותו מטפיזי-אורפאי.
על פי פואטיקה זו נתפסת השירה כאילו נבעה, לפחות בחלקה, מעולם על-אישי ועלום. בניגוד לשירה שנוטה בעיקר לחדירה פסיכולוגית, לצלילה אל תוך העצמי, שירת זרחי חודרת להכיר את אזורי הגבול של העצמי ואת מה שמאחוריהם. היא מסמנת את קו הגבול שבין העצמי הקיים לאי-ההוויה, לחידלון, וחוקרת את המרחבים שמשני צדדיו של קו מפריד זה.
הספר עצמות ועננים כולל מבחר מקיף משיריה של נורית זרחי, שנכתבו במשך למעלה מארבעים שנה,ומזמין את הקורא לכניסה אינטימית לעולם שירי עשיר, מפתיע, ולפעמים אף מוזר.
זרחי היא משוררת חוקרת גבולות ופורצת גבולות, מחדשת בשימוש בלשון השירה, נעה בין חוכמת חיים שנונה וחריפה, לבין ידיעת אי-החיים וחיפוש אחר המבע השירי שיכול לייצג אותו.
הקורא שיתלווה אליה לאורך הספר יצטרף למסע רוחני נדיר ומרהיב.
דן מירון.
על מגוון יצירתה זכתה זרחי בפרסים רבים, בהם פרס ישראל (2021)
פרס לאה גולדברג הוענק לנורית זרחי על אסופת שיריה "עצמות ועננים" - "פואטיקה ייחודית של מסעות דמיון ותובנות פילוסופיות"-
דיירת להשכיר
בין ספרים, בובות וציורים נורית זרחי כותבת, ומרגישה שהיא בעצם רק דירה להשכיר לסופרת שבתוכה
דברים שבשירה | השדה בו נגמרות השפתיים
יש משהו מרהיב ומעורר השתאות בצירופי הלשון שלה ארז שוויצר, הארץ
הנילוס מקיא כוכבים של אוגוסט | שירים
השורות הכי יפות בעברית
שָׁקוּף בָּהּ/ גּוּף קְרָבֶיהָ/ הַכֹּל /חוּץ מֵעֵינֶיהָ/ אֲטוּמוֹת כִּתְרִיסִים כֵּהִים/ מִתְרוֹצְצוֹת בְּצִדֵּי פָּנֶיהָ/ לִרְאוֹת הַכֹּל
לשיר "שממית" של נורית זרחי חזרתי בעקבות ניסיונותיי הנואשים למצוא ברשת שיר של הרטה מולר, אם לא בעברית אז לפחות באנגלית. בסופו של דבר הגעתי לאיזשהו שיר קטן שלה בגרמנית מתוך אלבום הכולל שירים ואיורים (ושמו על פי אריאנה מלמד הוא "בפקעת השיער חיה גברת") שניסיתי לפענח באמצעות תוכנת התרגום של גוגל.
ככה זה נשמע בתרגום האוטומטי העיוור של גוגל, למי שלא מכיר את הטעם: "שלום היא מילה התפוח בא/ כל כך עיוורים סביב/ מתגלגלים/ האף לצייר את תיקיהם להמשיך/ אין סיבה אחרת/ פרט לעובדה שהם רוצים לחיות". מעניין מה באמת כתוב במקור. אם אני לא טועה, מדובר בשיר קצר, פשוט לגמרי דווקא (בניגוד למה שמשתמע מתרגום התוכנה), ונוגע ללב, ועדיין טעון תרגום, כמובן, על תולעת בתפוח שרוצה רק לחיות.
ואז נזכרתי בשיר הקצר שפרסמה פעם נורית זרחי (מתוך "אישה ילדה אישה" ספרית פועלים, 1983), וגם הוא, כמו שיריה של מולר בספר ההוא, מלווה ברישום. במקרה של זרחי רישום של שממית, הלוכד כמו כל השיר את מהותה השקופה, ודווקא עיניה הרואות - אטומות כמו משקפי שמש שחורים, כאילו אינן רואות. איזה יופי.
מנחם בן, 16.10.09, nrg
*
מְכוֹנַת הָאַהֲבָה נָחֲתָה אֶצְלִי,
אוֹרוֹתֶיהָ מְהַבְהֲבִים כְּלַפֵּי אֶלֶף הַשְּׁלָדִים שֶׁבַּמַּחְסָן
השורות האלה של נורית זרחי, ההומור המר של המאוהבת תמיד, לאחר כל כישלונות האהבה הקודמים (אם יש בכלל כישלון באהבה, לא בטוח), לקוחות מתוך אוסף שיריה הגדול והחדש ("עצמות ועננים", מבחר 1996-2008, הקיבוץ המאוחד/מוסד ביאליק) בעריכת דן מירון, שהוסיף אחרית דבר בת כמאה עמודים, ובאמת מדובר במשוררת ייחודית במיוחד, הראויה לאהבה אמיתית.
מנחם בן, 12.3.2010, nrg
*
"מבחר מ- 40 שנות יצירתה השירית של נורית זרחי, ומסה אחת בת מאה עמודים מאת דן מירון, נארזו יפה בכרך שראה אור זה עתה ומדגים היטב עד כמה רבגונית השירה של זרחי, ועד כמה הניסיון לתייג יוצר בתגית אחת תמיד מחמיץ חלקים חשובים ביצירתו.זו הזדמנות להתוודע לפן השירי של יוצרת חשובה ורב תחומית, משוררת בעלת שפה שירית מגובשת ומפתיעה במקוריותה".
פאר פדידמן, מעריב, מרץ 2010