אתמול בלילה חלמתי שאני עושה בנג'י, ושאחר כך אני משתחרר מן הכבלים ומהרצועה המקצועית המיוחדת, ונופל למים הכחולים והעמוקים של הים. ואז אני שוחה וחותר ונוהם ויורק מים מלוחים ובולע מים מלוחים, אבל לפעמים גם רק צולל מתחת למים עד שהריאות מתחילות לכאוב. בחלום שחיתי בים גדול ופתוח, שאין לו חוף מאחורי או איים מסביבי, רק מים וגלים וקצף וכחול, מושלם.
במילים הללו נפתח אחד מסיפורי הקובץ הזה, אשר גיבורו, כמו אלה המאכלסים את מרבית הסיפורים, תוהה עד כמה משפיע היעדרו של אחד החושים - במקרה שלפנינו חוש השמיעה - על היכולת להיות מאושר? האם תיתכן שמיעה אחרת של הדברים, של העולם - שמיעה שלמעשה הומצאה ונבראה בידי אדם כְּבַד-שמיעה, או כפי שהגדירוֹ אחד ממכריו: "דפוק באוזן"?
כך או כך, גונן נשר חושף בסיפוריו רבי העוצמה את שתי קצוות הסקאלה של החיים: מצד אחד, היעדרו של חוש מסוים, נוכחות כואבת של ריק, מצב קיומי של אבדן ונכות, ומצד שני תשוקה לבטל את כל אלה ולמלא את הריק הטעון המקנן בו במשמעות; להיות סופרמן בסיפור אחד; לעוף כמו בוב בימון בסיפור אחר, להיות אדם מושלם כמו סטיב אוסטין, אבל - בעיקר - לשמוע!
"זו הפואטיקה של החושים", מהרהרת בקול דמות באחד הסיפורים, ואכן נדמה כי נשר כותב את העולם ואת החיים במקלדת תודעתית של חושי הראייה, הטעם, המישוש והריח, אבל כל אחד מהם מקבל כיוונון מחודש ומצבי היומיום מתעצמים אז, מפיחים חיים בישות החירשת, כמו דפיברילטור למת קליני. ואולי השלווה הגדולה וההתרה של המבוך החירשי, נמצאות רק במי הים, לשם צולל המספר, ויודע כי במעמקים ההם אף אחד לא שומע, ובדממה הזאת גופו אינו פגום, אלא - מושלם?!
לעוף כמו בוב בימון הוא ספרו הראשון של גונן נשר, כְּבַד-שמיעה מלידה, שלמד לכתוב הרבה לפני שהתחיל לשמוע. סיפורים מפרי עטו נתפרסמו ב'קשת החדשה', 'עיתון 77', 'קו נטוי' וחלקם רואים כאן אור לראשונה.
גונן זכה בפרס רמת גן לספרות לשנת 2011 בקטגוריית ספרי ביכורים.
יחידי בספינה גדולה
גונן מספר על מקורות ההשראה
הנשר נסק
"סיפוריו של גונן נשר חושפים די-אן-איי יצרי חריף ומרתק, ומדיפים ניחוח תשוקה ותאוות חיים יחד עם דיכאונות ופחד". (כתבה ב"הארץ" ספרים)
לכתוב במקום לשמוע
לרגל יום השמיעה הארצי, גונן נשר, סופר וכבד שמיעה, מספר איך זה לחיות ולכתוב בתוך דממה מוחלטת
חלומות שלא שומעים
בספרו החדש מתמודד גונן נשר מקיבוץ שער העמקים עם חסרונו של חוש השמע, ועם התשוקה למצואת תחליף למצוקה,ולברוח אל החלום והפנטזיה
"מה עושים החירשים כשיש אזעקה?" שואל גונן נשר בסיפור קצר שזו כותרתו, מתוך ספרו החדש 'לעוף כמו בוב בימון'. זה אינו בהכרח הטוב בסיפורי הקובץ, אבל הוא מתמצת, בבהירות ובפשטות נקייה, את מצוקתו של הכותב כאדם כבד שמיעה מלידה. קיץ. הרחק מביתו משתוללת מלחמת לבנון, ובתו, בת שלוש, מדרבנת אותו: "אבא, אבא, חזקה, חזקה, צריך ללכת ליד המיטה של התינוק, ואני", הוא כותב, "לא ממש מבין בהתחלה מה היא רוצה ממני, מה מה מה, מה חזקה, אני שואל אותה, מביט בה בדאגה,אבל היא פשוט מניפה את ידיה הקטנות והשמנמנות למעלה, מחכה שאשלוף אותה מכיסא הנדנדה, ואז אני מבין, זו אזעקה, שיט, אזעקה דפוקה, הם יורים עלינו שוב..." גם יתר הסיפורים בספר, מורכבים ומטפוריים יותר, עוסקים בחוויית חסרונו של חוש השמע, בתחושת הנכות והריק,מולם, התשוקה למצוא תחליף למצוקה,להמיר אותה במשמעות,לברוח, כמנהג הילדים,אל החלום והפנטזיה: להיות סופרמן, לעוף כמו בוב בימון, להיות מאצ'ו מושלם כמו סטיב אוסטין. הקדרות, השורה על הספר כולו, מסתמנת כבר בפסקה הפותחת את הסיפור הראשון ("לעוף כמו בוב בימון") ומתארת את לידתו של הגיבור כמיתתו: "אני מתי בחורף של שנת אלף תשע מאות שישים ושמונה, ודבר ממה שהתרחש בימים שקדמו למוות הזה, העצוב כל כך, לא רמז לכך,אולי רק העצב או התוגה המרחפים סביב בחודשים האפורים שבין ינואר למארס. אז העננים כבדים, וכבדה האדמה וכבדות הרגליים..." את האושר, סוג של, מציעה הפסקה האחרונה בסיפור האחרון "חלמתי שאני עושה בנג'י", וגם הוא רק בחלום, וכמו בסיפורי המיתולוגיה היוונית:״אתמול בלילה חלמתי שאני עושה בנג׳י, ושאחר־כך אני משתרר מן הכבלים ומהרצועה המקצועית והמיוחדת הזו,ונופל למים הכחולים והעמוקים של הים... בים הגדול שחיתי לבדי, לא היה שום דבר חוץ ממים. אף אחד מסביבי לא שיחק הקפות,ולא הייתי צריך לרוץ ולהביא את הכדור. החברים שלי לא הפסידו בגללי, ואישה ערומה עם עור מנוקד לא עמדה ועשתה תנועות עם הידיים. כל מה שהיה בחלום, זה אישונים שראו כחול, ואוזניים ריקות, נקיות. אני חושב שהייתי מאושר".
זהו ספרו הראשון שלגונן נשר. כריכת הספר מלמדת, שלמד לכתוב הרבה לפני שהתחיל לשמוע (מעט), ושסיפורים מפרי עטו התפרסמו בעבר בכתבי עת ספרותיים. ספר ראשון? אם כך, הפתעה! זהו ספר בשל, חכם, כן וסוחף,ומומלץ בחום.
ארנון לפיד, הקיבוץ, מאי 2010