הספר הכי טוב שקראתי השנה- רעם היופי

 הוויכוח סביב ברדיצ׳בסקי מתמקד בדרך כלל בשאלה אם אפשר לקרוא  אותו בקלות גם היום ועדיין ליהנות ממנו. אני לא יכולה לקחת חלק בדיון הזה, משום ש״לקרוא בקלות וליהנות״ אינו עניין רלוונטי לחוויית הקריאה שלי. מבחינתי, ספרים אינם אמצעי נוסף להעברת זמן, אלא מקום להתקרב בו אל עצמי, תוך כדי תהליך מאתגר של פיענוח,קילוף וחדירה לליבה הפואטית והתמטית של היצירה הספרותית. מאז שנתקלתי כנערה בכתבי ברדיצ׳בסקי אני מברכת עליהם, משום שהם נתנו לגיטימציה לתחושות שעד אז היו מבחינתי פרטיות בלבד. יש בהם הייאוש, הכאב והצורך הנואש בחופש, שנמצאים אצל מי שמועד מטבעו לחפש אחר משמעות ואותנטיות, תוך סירוב למצוא אותן במבנים החברתיים השולטים. ה״אחרות״ מקבלת אצל ברדיצ׳בסקי מקום, כחלק בלתי נפרד, גם אם לא מענג, של האישיות הערנית. הוצאתם לאור מחדש של כמה מסיפוריו היא עניין חשוב מאין כמוהו,הלוואי שהיו בידי כל קורא . הסיפורים ב רעם היופי מנסחים בעוצמה ובמדויק את ההיתקלות הצורבת של הפרט במציאות ובזולת, ומביאים אתם את הנחמה שבהזדהות. ומי לא זקוק לנחמה?