בספר השירים השישי של
אלישע פורת 'פחיתה' מכונסים יחדיו שירים חדשים העוסקים בפרידה ובשנות המשורר המתקצרות, ובצידם מבחר של שירי זיכרון שראו אור בספריו הקודמים, וכבר נכנסו לקנון שירי האבלות, הנקראים בעצרות ובטקסי זיכרון.
על שיריו כתב המשורר בארי צימרמן: "אלישע פורת אינו עסוק בהרהורים טשרניחובסקאים אודות היות האדם תבנית נוף מולדתו. הנוף, המולדת והתבנית הם טבעו הראשון והאחרון. ככל שהוא יותר מקומי יותר פרובינציאלי ומחובר, כך הוא יותר אוניברסלי, משוחרר ומגביה עוף".
ועוד הוסיף: "רבים משיריו מצטיינים באיזו אי-מושלמות, בחספוס דווקאי, כמעט חורק, מתגרה, ביופי כאילו-פגום, שממנו, נצבר בעצם כוחם. ולעתים, בנוח הרוח, מתרכך החספוס קמעא, נכון להכיל הרמוניה זכה... מעטים ונדירים הם אלה שיש להם מה לומר ויודעים, כל כך יודעים, איך לומר. אלישע פורת הוא אחד מהם. כפוף, רעול, כהה, שפוף על אופניו, הוא מדווש בשבילי הכפר, אך שירתו כבר משייטת באוטוסטרדות הרחבות של הספרות העברית ומצלצלת צלולה ובהירה בחלונותיה הגבוהים."
אלישע פורת, משורר ומספר עברי, עיתונאי ובלש ספרותי, נולד בשנת תרצ"ח 1938. חבר קיבוץ עין החורש ובן למייסדיו. שיריו רכשו להם קהל קוראים נאמן ונרחב. השירים נדפסו בבמות השירה המרכזיות בארץ. תרגומים מיצירותיו ראו אור בארצות הברית קנדה ובריטניה. זכה בפרס ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול, ב1996- וב2010-.
ספרי שירתו הקודמים:
חושניה, המסגד, ספרית פועלים 1975;
שיר זיכרון, ספרית פועלים 1986;
ילוד תרצ"ח, ספרית פועלים, 1996;
הדינוזאורים של הלשון, הוצאת
ידידי המחבר, 1999;
אַרְכָּה תְקֵפָה, הקיבוץ המאוחד, 2005.
"...
קיבלתי לפני ימים אחדים את 'פחיתה' וקראתי אותו מהחל ועד כלה בעניין עמוק ובהתפעלות. השירים נפלאים בשילוב המתקיים בהם בין חושניות ארוטית עם רגש והגות קיומית, בטבעיות הגמורה של הקיום בנוף, בחשבון הנפש המפוכח של האיש בערוב יומו השולח מבט מורכב אל נעוריו, ובאינטימיות השובה את לבו של הקורא. ואשר לשירי הזיכרון - הם כבר באמת קלאסיקה ישראלית לכל דבר..."
פרופ' אבנר הולצמן