מר פלומר מתבונן בעולם, משתאה אל מול היקום. גלי הים, מערכת הכוכבים, גורילה בגן החיות, חזה חשוף של אישה, נעל בית, נתח גבינה בחנות הגבינות – כל אלה (ועוד) מעוררים את סקרנותו.
מבטו של מר פלומר תמים, חקרני, נטול דעות קדומות. הוא מתבונן באובייקטים השונים ונסחף בזרם אסוציאטיבי של מחשבות המולידות רגעים של הגות צרופה ופיוט. קטעי ההתבוננות של מר פלומר מצטרפים זה אל זה ומתלכדים לגביש ספרותי יפהפה, מלא תבונה, חמלה והומור.
לרכישה>
על אודות הצורך לנשוך את הלשון
בתקופה ובארץ שבהן כולם יוצאים מגדרם כדי להכריז על
דעותיהם והערכותיהם, עשה לו מר פלומר הרגל לנשוך
את לשונו שלוש פעמים בטרם יטען טענה כלשהי. אם
בנשיכה השלישית של הלשון הוא עדיין משוכנע שהדבר
שעמד לומר אכן נכון, הוא אומר אותו; ואם לא, הוא
שותק. למעשה, שותק מר פלומר במשך שבועות וחודשים
תמימים.
הזדמנויות טובות לשתוק אינן חסרות לעולם, אולם
יש גם מקרים נדירים, שבהם מתחרט מר פלומר על כי לא
אמר משהו שהיה יכול לומר ברגע המתאים. הוא מבחין
שהעובדות מאשרות את מה שהוא חשב, ואילו היה מביע אז
את דעתו, ייתכן שהייתה לו איזו השפעה חיובית, ולוּ קלה,
על מה שאירע. במקרים כאלה חצויה נפשו של מר פלומר
בין שביעות רצון מכך שהוא ראה את הדברים נכונה, לבין
רגשות האשמה על שהיה עצור מדי. תחושות אלה הן כה
חזקות, שהוא מתפתה להביען במילים; אולם לאחר שנשך
את לשונו שלוש פעמים, ואפילו שש, משתכנע מר פלומר
שאין כל סיבה לגאווה וגם לא לחרטה.
העובדה שחשב נכון, איננה לזכותו: מבחינה סטטיסטית,
בלתי נמנע הוא שבין הרעיונות הרבים המוטעים, המבולבלים
או השגרתיים שצצים במוחו, יימצאו גם רעיונות נבונים
אחדים, ואפילו גאוניים; וכפי שרעיונות כאלה צצו במוחו,
בוודאי יכלו לצוץ גם במוחו של מישהו אחר.
יותר מעוררת מחלוקת הערכת העובדה שלא הביע דעתו
ברבים. בימים של שתיקה כללית, להתייצב לצד שתיקת
הרבים ולהסתגל אליה בוודאי חטא הוא. בימים שכולם
מדברים יותר מדי, מה שחשוב הוא לא רק לומר מה נכון,
מה שבלאו־הכי ילך לאיבוד בתוך שטף המילים, אלא לומר
זאת על בסיס הנחות שיביאו לידי מסקנות שיְשַווּ לנאמר
את הערך המרבי. אולם, אם ערכה של טענה מסוימת נעוץ
ברציפותם ובלכידותם של הדברים שבהם היא מוצאת את
מקומה, הרי שהבררה היחידה היא בין דיבור ללא הרף לבין
לא לדבר כלל. במקרה הראשון היה מר פלומר חושף את
העובדה שמחשבתו אינה מתקדמת בקו ישר אלא בזגזג,
בתנודות, הכחשות ותיקונים, שבתוכם הייתה צדקת טענתו
של מר פלומר אובדת. באשר לאפשרות האחרת, היא
מחייבת אמנות שתיקה שקשה ללמוד אותה יותר מאשר
את אמנות הדיבור.
אכן, גם בשתיקה אפשר לראות מעין שיח, משום שהיא
סירוב לעשות במילה שימוש שעושים בה אחרים; אולם
משמעותה של שיחת־שתיקה זו נעוצה בהפסקותיה, כלומר
במה שמדי פעם בפעם נאמר ומעניק משמעות למה שאין
אומרים.
או, נכון יותר: השתיקה יכולה להועיל לסלק מילים
מסוימות, או לאחסן אותן לשימוש בהזדמנות נאותה יותר.
בדיוק כפי שמילה מסוימת, הנאמרת עכשיו, יכולה לחסוך
מאה מילים מחר או גם לחייב אמירתן של עוד אלף מילים.
"כל פעם שאני נושך את לשוני," גמר מר פלומר בלבו,
"עלי לחשוב לא רק על מה שאני עומד לומר או לא לומר,
אלא גם על כל מה שאם אומר או לא אומר, ייאמר או לא
ייאמר בפי או בפי אחרים." אחרי נוסח מחשבה זו, נושך מר
פלומר את לשונו, ושותק.