.jpg)
קוּרוֹן הוא כפר קטן בדולומיטים ואף שהוא משתייך לאיטליה, תושביו דוברים גרמנית. תחת המשטר הפשיסטי בשנות ה-30 נאסר השימוש בשפה הגרמנית, בבית הספר נתלית תמונתו של מוסוליני ושפת הלימוד משתנה לאיטלקית, שפה שאותה הילדים לא דוברים. חלומה של טרינה, בת הכפר אשר הכשירה עצמה להיות מורה בבית הספר, מתפוגג באחת. באותם ימים מתחילה גם בנייתו של סכר המאיים להציף את האזור ולעקור את תושבי הכפר מבתיהם. ואז מגיעה המלחמה.
לא אזוז מכאן הוא הסיפור שמספרת טרינה לבתה מתוך געגועים עזים אליה. זהו סיפור אישי על נעורים יפים ובגרות בצל המלחמה, אך גם סיפור על כפר קטן אחד שתושביו קרועים בין נאמנויות, שפות וגבולות, ואף שבמשך דורות הם מתגוררים בכפרם, אין להם ודאות כי המקום ימשיך להיות ביתם.
מאיטלקית: ארנו בר
חלק ראשון:
הַשׇּׁניִם
פרק ראשון
שום דבר את לא יודעת עליי, ובכל זאת יודעת הרבה, כי
את בִּתי. אני נתתי לך את ריח העור, את חום הנשימה, את
העצבים המתוחים. לכן אדבר אלייך כאילו דיברתי אל מי
שהביט אל תוך־תוכי.
יכולתי לתאר אותך בפרטי פרטים. ואכן בימים שבהם השלג
עמוק והבית אפוף דממה נוטלת נשימה, עולים בזיכרוני
פרטים נוספים. לפני שבועות אחדים נזכרתי בשומה קטנה
שנשאת על כתף, כשרחצתי אותך בגיגית הייתי מצביעה
עליה. היא הטרידה אותך. או התלתל מאחורי אוזנך, תלתל
יחיד בשיער הדבש שלך.
אני שולפת בזהירות את מעט התמונות ששמרתי, עם הזמן
זולגות הדמעות בקלות. ואני שונאת דמעות. שונאת, כי זה
דבר אידיוטי ומפני שאני לא מוצאת בהן נחמה. הן רק גורמות
לי להרגיש מותשת, בלי חשק לאכול או ללבוש כותונת לילה
לפני השינה. לא, אני חייבת לטפל בעצמי, לקפוץ אגרופים,
גם אם העור מתכסה בכתמים. להיאבק ולהתעלם. את זה
לימד אותי אביך.
כל השנים האלה ראיתי את עצמי כאימא טובה. בוטחת,
מבריקה, ידידותית... תארים שכלל לא מתאימים לי. בכפר
קוראים לי עדיין גברת מורה, אבל אומרים לי שלום ממרחק.
הם יודעים שאני אדם נוח. לפעמים אני נזכרת במשחק
ששיחקתי עם ילדי כיתה אל“ף. “ציירו בעל חיים שדומה לכם
ביותר.“ היום הייתי מציירת צב שמחביא את ראשו בשריון.
אני רוצה לחשוב שלא הייתי אם פולשנית. לא נהגתי כפי
שנהגה אימא שלי, שואלת מיהו זה ומיהו זה, ואם התיידדת
אִתו או אם רצית להתארס אִתו. אבל אולי זה עוד אחד
הסיפורים שאני מספרת לעצמי, ואילו היית כאן, הייתי
מציפה אותך בשאלות וצופה בך בחשד עם כל תשובה
מתחמקת. בחלוף השנים את כבר לא מחשיבה עצמך טובה
מן ההורים שלך. אילו ערכתי השוואה היום, הייתי בהחלט
בצד המפסיד. סבתך הייתה מחוספסת וקשה, היו לה דעות
ברורות על כל נושא, היא היטיבה להבחין בין לבן לשחור,
ולא עסקה בשאלות שחייבים לנתח באִזמל. ואילו אני אבדתי
בגוונים של אפור. היא טענה שזה בגלל הלימודים, חשבה
שכל אדם משכיל הוא אדם מסובך ללא צורך: עובר בטל,
דעתן, המבקש לברר פרטי פרטים. אני, לעומתה, חשבתי
שהאוצר הגדול ביותר, בעיקר בשביל אישה, הן המילים.
עובדות, סיפורים, פנטזיות, העיקר היה לרדוף אחריהם
ולחפון אותם לעת שהחיים יסתבכו או יתרוקנו. חשבתי
שמילים יוכלו להושיע אותי.
פרק שני
תמיד בזתי לגברים. הרעיון שקישר אותם לאהבה נראה
לי מגוחך. לדעתי הם היו יצורים מגושמים או שעירים, או
מחוספסים מדי. לפעמים גם וגם. בסביבה שלנו, לכל איש
הייתה חלקת אדמה והיו אי־אלו בעלי חיים, והריח הזה
דבק בו. ריח רפת וזיעה. אם דמיינתי לי אהבה, מוטב עם
אישה. עצמות לחיים קשות של בחורה עדיפות על עור קוצני
של גבר. ובכלל, עדיף להישאר בודדה, בלי צורך לתת דין
וחשבון לאיש. אדרבא, לא נרתעתי מן הרעיון להיות נזירה.
ניתוק מהעולם הלהיב אותי יותר מהקמת משפחה. אבל
המחשבה על אלוהים הייתה בשבילי תמיד מסובכת מדי,
כשעלתה בראשי, חשתי אבדן.
הגבר היחיד שבו הצצתי היה אֶריך. ראיתי אותו עובר עם
שחר, כובעו שמוט על מצחו וסיגריה ראשונה בזווית פיו.
בכל פעם רציתי להציץ בחלון ולומר לו שלום, אבל אילו
פתחתי את החלון, הייתה אימא חשה במשב האוויר הקר
וקוראת לי לסגור מייד. “טרינה, השתגעת?“ הייתה צועקת.
אימא הייתה תמיד צועקת. ובעצם, אם הייתי פותחת חלון,
מה יכולתי לומר לו? בגיל שבע־עשרה הייתי כה מבולבלת,
שיכולתי לכל היותר לגמגם. לכן הסתפקתי במבט, ראיתי
אותו יוצא אל היערות, ואילו גרַאוּ, כלבו הזרוע כתמים, היה
מדרבן את העדר לפניו. כשאריך יצא עם הפרות שלו, הוא
הלך כל־כך לאט עד שלא ניכרה בו כל תנועה. אז הייתי
מרכינה את ראשי אל הספרים, בטוחה שאראה אותו שוב
באותה נקודה, וכשהרמתי מבט הוא נהיה פתאום קטנטן
בקצה הרחוב. בין עצי הארזית שכבר נעלמו.
באביב ההוא מצאתי את עצמי לא פעם יושבת עם ספר פתוח
לפניי, הייתי לועסת עיפרון וחושבת על אריך. כשאימא לא
הייתה לידי, שאלתי את אבא אם אכן חיי איכרים הם חיים
של חולמים. אחרי שהוא עודר את גינתו, האיכר יכול לצאת
לאחו עם בעלי החיים, לשבת בשקט ולהביט בנהר הזורם
לאִטו כבר מאות בשנים, בשמיים הקפואים שאין להם סוף.
“האם האיכרים יכולים לעשות את כל זה, אבא?“
אבא צחק ונשך את מקטרתו. “לכי לשאול את הבחור ההוא,
זה שאת צופה בו בחלון בבוקר, אם העבודה שלו היא מלאכה
לחולמים...“
בפעם הראשונה דיברתי אִתו בחצר מול הבית. אבא עבד
כנגר בְּרֶזיָה, אבל גם הבית שלנו נראה כבית מלאכה. אנשים
באו תדיר כדי לבקש שיתקן דבר מה. אחרי שהאורחים יצאו,
אימא טענה שאין אף פעם שקט. ואז הוא, שלא היה מוכן
לסבול אפילו חצי גערה, השיב לה שאין לה מה להתאונן, כי
בעל מלאכה עובד, גם בשעה שהוא מציע כוס יין ומפטפט.
זוהי עוד דרך להשיג לקוחות. כדי לקטוע את הוויכוח היא
משכה באפו הספוגי של אבא.
“הוא שוב התארך,“ אמרה לו.
“ואצלך התנפח התחת!“ השיב הוא.
בשלב זה אימא התעצבנה: “התחתנתי עם חוצפן!“ והייתה
משליכה בו סמרטוט. אבא היה מצחקק ומיידה בה עיפרון,
והיא זרקה עוד סמרטוט, והוא עוד עיפרון. אצלם יידוי
חפצים היה ביטוי לאהבה.
באותו יום אחר צהריים ישבו אריך ואבא, עישנו ושלחו חצי
מבט אל העננים שרבצו על הר אוֹרטלֶס. אבא אמר “חכה
רגע,“ והלך להביא כוסית גראפה. אריך היה אחד הכפריים
שבמקום דיבור העדיף להרים ראש ולהעלות חצי חיוך,
בהבעה בוטחת, שגרמה לי להרגיש קטנה.
“מה תעשי בתום הלימודים? תהיי מורה?“ שאל אותי.
“אולי כן, ואולי אסע מכאן למרחקים,“ השבתי. ניסיתי לומר
משפט של גדולים.
כשאמרתי לו כך, פניו קדרו מייד. הוא מצץ בסיגריה בעצמה,
הגחלת כמעט צרבה את אצבעותיו.
“אני לעולם לא ארצה לצאת מקוּרוֹן,“ אמר והצביע אל העמק.
אז הבטתי בו כילדה שאזלו מילותיה, ואריך נפרד בלטיפה
על לחיי.
“תגידי לאבא שאת הגראפה אבוא לשתות ביום אחר.“
הנהנתי בראשי כי לא ידעתי מה לומר. ישבתי לשולחן,
תומכת ראשי בידיי, ועקבתי אחריו במבט. בינתיים הצצתי
בדלת, חששתי שאימא תופיע פתאום. לפעמים האהבה
גורמת לך להרגיש כמו גנֶבת.