יהודית פלד על:
שנית הים לא ייבקע
מאת אורה ערמוני
לראש-השנה קיבלתי מתנה נפלאה, את הספר- "שנית הים לא ייבקע" - והייתי איתו ואיתך במרווחי הזמן השקטים שבין הילדים הנכדים והמולתם.
על זאת רציתי להודות לך שכן הרגשתי פעמים רבות שאת מדברת אותי, מצליחה לומר במילותיך המדודות תחושות ורגשות שמלוות אותי לאורך שנותי.
אולי הרקע המשותף של אהבת המילה, הספרות, התנ"ך, נוף ילדותי הגלילי השוכן עמוק בנשמתי, ואולי החשיבה הנשית שלך- הרכה, המפויסת, הבוגרת והרגישה ... הם ששבו את ליבי בהודיה ובתודה על כי ישנם עוד דברים כאלה ומותר בשלומם לדרוש...
כבר בפתיחת הספר, קלעת את המחשבות המתרוצצות בי בפתיחת שנה חדשה, לאריג כה נוגע בשירי "מעין משחק ילדים חביב שכזה". כי באחת השיחות עם ילדינו דיברה אחייניתי על מרוץ החיים חסר הפשר, התובעני והמתיש, ושאלתי אותה – ואין דברים נפלאים שקורים? והנה את באת וניסחת זאת בפשטות: "ובין לבין מתרחשים דברים נפלאים מבינתך, / החיים".
וכך בהמשך נגעת בפרטים הקטנים הבונים את היום, יומו של אדם בוגר המודע לכך ש"תמה שעת הדברים הגדולים", ומפנה עצמו ל"דברים הקטנים, הפשוטים, הקרובים האהובים". מתוך מודעות לכך "כי חציר ימי".
ועוד אהבתי את התייחסותך לאדון עולם - השיר אותו שרנו ושרנו בראש השנה ואת חושפת פתאום שהוא בעצם "לבדו נורא"... שזקוק לאדם שיקרא בשמו המפורש.
כשקראתי את שירך "יום אחד יצלצל הטלפון" – הרגשתי פליאה על שאת מבטאת אותי ממש כמו שאני- עם הדריכות האין סופית, עם ה"מישהי בי עוכרת שלווה", אותה אני מנסה לאלף ולעלף...
וכך עם השיר "פנים" – על המאבק בין הפנים לחוץ, ייסוריו של המשורר לחשוף את הפגיע והרך, והעידוד העצמי שאת נותנת לעצמך בשיר "בריאה"..
חשה כמותך את התסכול באומרים לי "להנמיך ציפיות.." - תחושת ההשלמה עם היש שבולמת את הרוח "הדוחקת לנסוק"...
וכמובן שנגעו בי שיריך המביטים בטבע, החשים מה מחוללת בו "קרן אור יחידה" במעין "פגישה חצי פגישה"...
והשירים על הארץ, על הגבול המדומה או לא, שבו תפילת "פתח לנו שער" יוצאת לה מן המטאפורה והופכת לממשות חיה.
והחמצות ההורים והסב, אותם ידענו ולא ידענו...
וכל אלה ועוד את מצליחה לומר כמו שכתבת כסיפור פשוט, "מתפשט ממחצלות, ממליצות, כמעט חשוף. כל כך יפה בעירומו".
כן כך באת ונגעת, בלאט, ומבלי שידעת או התכוונת הרעדת בי תחושות חבויות ונתת להם מילים ושמות, מבלי חשש, ככה כמות שהם.
היכולת לכתוב כך שירים צלולים ובהירים, חפים ממחלצות זהו אולי יתרון הגיל הבוגר, זה שידידנו עמיחי קרא לו "מישור הוויתור הגדול"... שבו אנחנו לא רק מדשדשים אלא גם יכולים לומר את הדברים בפשטות מבלי לרצות להרשים ולהבריק- ועל כן יופיים עולה ועולה כי הם נושאים בתוכם איזו אמת כנה שבי לפחות היא נוגעת, ועוד איך.
תודה לך אורה על כל אלה על הפריחה המאוחרת שאף פעם לא די לה.
כל טוב וברכת שנה טובה
יהודית פלד, בית השיטה